השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו 'אמן' (שו"ע רטו, ב).
עיקר משמעות עניית 'אמן' 'בכל כוחו' – בכל כוח כוונתו. אולם יש חשיבות גם לענות בקול רם, שעל ידי כך כל כוחותיו שותפים בעניית ה'אמן'. ועוד, שהענייה בקול מעוררת את הכוונה, ומרבה קידוש השם בעולם. ומכל מקום נכון שהעונה 'אמן' לא יגביה את קולו יותר מקולו של המברך (שו"ע קכד, יב). אבל אם הוא רוצה לעורר את השומעים לענות בקול, מותר לו להגביה את קולו יותר מקולו של המברך (מ"ב מז).
אם שמע, למשל את ברכת "המוציא לחם מן הארץ", יכוון בענייתו: אמת היא שה' מוציא את הלחם מן הארץ. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת' שבעמידה, יכוון: אמת שה' חונן הדעת, וגם: הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).
לא יחטוף את ה'אמן', לאומרה לפני שהמברך סיים את הברכה. ולא יקטוף את ה'אמן', להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית ה'אמן' מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (שו"ע קכד, ח).
אלא צריך לענות 'אמן' בקול נאה, ולא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו 'א-ל מלך נאמן' (שו"ע קכד, ח). ואף המברך צריך לכוון דעתו ל'אמן' שעונים אחריו (רמ"א קסז, ב).