לכיוון ירושלים

שלישי כ״ג באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, ג

בכל חלקי התפילה יכול המתפלל להפנות את פניו לכל כיוון שירצה. אבל כיוון שיגיע לשיאה של התפילה, ויקום לעמוד לפני מלכו של עולם בתפילת עמידה, יכוון את פניו לירושלים, למקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו בעולם.

היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון את ליבו לירושלים ולמקום המקדש ולבית קודש הקודשים. ואם היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואת ליבו למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש ואת ליבו לבית קודש הקודשים (ברכות ל, א; שו"ע צד, א).

לפיכך, העומדים ברחבת הכותל המערבי צריכים להפנות את עצמם בתפילת עמידה לכיוון מקום המקדש. כלומר, העומדים ברחבה הפתוחה, צריכים לצדד עצמם שמאלה, ואף העומדים בעזרת גברים במקום המקורה, יצדדו עצמם מעט שמאלה.

נהגו לבנות את ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אמנם העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, יכוונו המתפללים את פניהם כלפי ירושלים (מ"ב צד, ט). ואם כל הציבור טועים ופונים לכיוון ארון הקודש, מוטב שלא לפרוש מהציבור, ויעמוד לכיוון שהציבור עומד, אבל יפנה את ראשו כלפי ירושלים (מ"ב צד, י).

מי שאינו יודע היכן הצד הפונה לירושלים, יתפלל לכיוון שירצה, ויכוון את ליבו לאביו שבשמים (שו"ע צד, ג). ואף אם התברר לו שטעה, אינו צריך לחזור ולהתפלל לכיוון ירושלים.