נהגו לשמוח מעט בל"ג בעומר. ואף שבימי ספירת העומר נוהגים מקצת מנהגי אבלות, מכל מקום בל"ג בעומר מותר לשיר ולרקוד, ואין אומרים בו תחנון, וכן במנחה שלפניו אין אומרים תחנון, ואין מתענים בו.
טעם השמחה בל"ג בעומר, מפני שמסורת ביד הראשונים, שבל"ג בעומר פסקו תמידי רבי עקיבא למות (מאירי יבמות סב, ב; שו"ע תצג, ב). ויש מפרשים, שבאמת מתו התלמידים גם אחר ל"ג בעומר, אלא שביום ל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם התפשטה התורה בעם ישראל, ועל כן שמחים בל"ג בעומר (פר"ח תצג, ב). ויש אומרים, שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, שהם המשיכו את מסורת התורה (כה"ח תצג, כו, עפ"י שער הכוונות). טעם נוסף לשמחה בל"ג בעומר, שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא.
כבר מאות שנים נוהגים במירון, ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי, להדליק מדורה לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. ואף בשאר מקומות נוהגים חסידים להדליק מדורות בל"ג בעומר. ויש שנהגו להדליק נרות בבית הכנסת לכבוד ההילולא.
הנר והאור רומזים לתורה ולמצוות, כמו שנאמר (משלי ו, כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". האש היא דבר מופלא, מתוך עצים ושמן קרים ודוממים יוצאת פתאום להבה בעלת כוחות אדירים להאיר, לחמם ולשרוף. ולכן התורה והמצוות נמשלו לאש ולהבה, על ידי התורה והמצוות הנעשים בתוך עולם הזה החשוך והקר, זוכה האדם לאור חיי עולם.
נהגו החסידים להדליק מדורות בל"ג בעומר, לרמז לאור הגדול של סודות התורה שנתגלו על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר בזוהר (ח"ג רצא, ב), שביום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי גילה לתלמידיו סודות גדולים, והם הדברים הכתובים באידרא זוטא, ומרוב האש לא יכלו תלמידיו להתקרב אליו.
עם זאת, יש להדגיש שמנהגי ל"ג בעומר הם רשות, ולא נפסק ברמב"ם וב'שולחן-ערוך' שצריך להדליק מדורה בל"ג בעומר, או שצריך לעלות על קברו של רבי שמעון בר יוחאי. ורבים מגדולי ישראל לא נהגו כלל מנהגים אלו.