אומרים את הזמירות בנחת ולא במרוצה (שו"ע נא, ח).
מפני מעלתה המיוחדת של ברכת 'ברוך שאמר', שרומזת לעניינים עליונים, נהגו לאומרה בעמידה (מ"ב נא, א; כה"ח א). ולמנהג אשכנז עומדים גם בברכת 'ישתבח' החותמת את פסוקי דזמרה, ולמנהג ספרד אין עומדים (רמ"א נא, ז, כה"ח מב).
וכן נהגו לעמוד ב'ויברך דוד' עד "אשר בחרת באברם", משום כבודה של מלכות ישראל שנוסדה על ידי דוד המלך.
אחד משני הטעמים לאמירת 'אשרי' (תהלים קמה) הוא מפני שנזכר בו הפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", צריך לומר פסוק זה בכוונה. ואם אמרו בלא כוונה – צריך לחזור ולאומרו בכוונה. ואף שכבר הגיע לפרקים אחרים – יחזור לאומרו בכוונה, כי הוא החשוב שבפסוקי דזמרה. ויש אומרים שהואיל ולא כיוון בפסוק העיקרי, כל מה שאמר אחר כך עד סוף הפרק אינו נחשב, ועליו לחזור ולומר מפסוק 'פותח' ועד סוף הפרק (מ"ב נב, טז). אבל לרוב הפוסקים מספיק לחזור ולומר את הפסוק 'פותח' בלבד (שו"ע נב, ז).