לימוד התורה הוא יסוד גדול בתשובה, וכן אמרו חכמים (ברכות טז, א), שכשם שהנחלים מעלים את האדם שטובל בהם מטומאה לטהרה, כך הנכנס לאוהלה של תורה ללמוד בשקידה, עולה מכף חובה לכף זכות.
וראשית הלימוד ביראת ה', שנאמר (תהלים קיא, י): "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'". ועל כן ראוי לכל אדם מישראל לקבוע לו בכל יום לימוד בספר מוסר (האר"י, הגר"א, מ"ב תרג, ב). ובמיוחד בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה ראוי להתחזק בלימוד מוסר, ולקבל בלא נדר להמשיך ללמוד מוסר במשך כל ימות השנה.
כתבו הראשונים סדרי תעניות וסיגופים לבעלי תשובה, כיצד לשוב ולכפר על כל חטא ועוון. אולם כתבו האחרונים שסדרי התעניות והסיגופים הללו נועדו למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו, ויראתו קודמת לחכמתו, עיקר כפרתו ותקנתו על ידי לימוד תורה בשקידה (אר"י, ספר חרדים סה; של"ה, באו"ה תקעא, ב; נו"ב או"ח קמא לה).
נהגו ישראל להרבות במתן צדקה בעשרת ימי תשובה, שנאמר (משלי יא, ד): "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". וראוי לכל אדם לערוך בימים אלו חשבון נפש על ענייני החסד והצדקה שלו, ולהתחזק במתן מעשר כספים ללימוד תורה וצרכי עניים, ומי שזכה לעושר, ראוי שיתחזק ויתן חומש.