זכייה בכסף ובמענקים

המקבל מתנה כספית, או זכה בהגרלה, או קיבל ירושה כספית – מברך 'שהחיינו', ואם הם שותפים – יברכו 'הטוב והמטיב' (ברכות נט, ב; שו"ע רכג, ב). אלא שצריך שסכום הכסף יהיה בעל חשיבות, שכן יש הבדל בין זכייה בכסף לקניית בגד או קבלתו. בבגד יש לאדם שמחה מיידית, ולכן גם אם שוויו נמוך יחסית, הואיל ובפועל הוא שמח בו, עליו לברך. אבל זכייה כספית רק מאפשרת לו לקנות דברים, וכדי שהשמחה בכסף תהיה ממשית, צריך שסכום הזכייה יהיה גבוה בהרבה ממחיר בגד רגיל.

ונראה שלאנשים פשוטים, כמו צעירים שעדיין לא התחילו לעבוד, או מבוגרים שמצבם דחוק, חמש מאות שקלים (בשנת תשס"ח) יכולים להיחשב כסכום גדול, שאם ישמחו בו – יברכו. אבל אנשים שיש להם יותר כסף, יהיו שמחים שמחה ממשית רק אם זכייתם תהיה גדולה יותר, והכל לפי אופיים ועושרם. אמנם אין צורך שהזכייה הכספית תהיה גבוהה כמו המשכורת החודשית, אלא אפילו מי שמרוויח חמשת אלפים שקלים בחודש, אם זכייה של אלפיים שקלים משמחת אותו – יברך.

על הטבות ומענקים שמקובל להעניק לעובדים במסגרת עבודתם – אין מברכים, כי אין בהם חידוש. וכן אין לברך על רווחים שוטפים שאדם רגיל להרוויח בעסקיו. אבל אם הרוויח פתאום רווח גדול, מעל ומעבר למקובל, אף שהוא במסגרת עסקיו – יברך (הלק"ט א, ר; סדבה"נ יב, י).

שהחיינו על בגדים ומתנות קטנות

על חיי השגרה תקנו חכמים את הברכות הקבועות שאנו מברכים בתפילה ובברכות הנהנין, ואילו ברכת 'שהחיינו' נתקנה לדבר שיש בו חידוש ושמחה.

ואף על בגד רגיל, כדוגמת חולצה נאה, כל ששמח בה מברך. ואפילו מי שכבר יש לו חולצות רבות, אם קנה חדשה או קיבלה במתנה, והוא שמח בה, יברך 'שהחיינו'. ואפילו אם קנה או קיבל במתנה בגד משומש, אם הוא בגד שאנשים מתכבדים בו, והוא שמח בו, יברך 'שהחיינו'. וכן הדין לגבי כלי אוכל, תכשיטים וכיוצא בהם (שו"ע רכג, ג).

אמנם אנשים עשירים או אדישים, שקניית בגד רגיל אינה משמחת אותם, אינם יכולים לברך עליו, שהיאך יברכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו" והם אינם שמחים, אבל על בגד חשוב, כחליפה או שמלה יוקרתית שמשמחים אותם, ואפילו מעט – יברכו. ומי שאפילו בגדים חשובים אינם משמחים אותו כלל – הפסיד את הברכה (רדב"ז, מ"ב רכג, יג)

אבל רוב האנשים שמחים בקניית בגדים רגילים, כדוגמת חולצה, מכנסיים, עניבה נאה, חצאית, טלית קטן מצמר, כובע נאה ופיג'מה, ועל כל קנייה של בגד כזה, יודו לה' בברכת 'שהחיינו'. ורק על קניית בגדים פשוטים שאין רגילים לשמוח בהם, כגרביים, לבנים, מטפחת ראש פשוטה, חולצת טריקו פשוטה, אין לברך 'שהחיינו'.

ואפילו אדם עני, ששמח מאוד בקנייתם, לדעת רוב הפוסקים, לא יברך, שאין ראוי לומר ברכה על דבר פעוט שאינו נחשב כמשמח בעיני הבריות.

קביעות סעודה לאוכל מזונות עם עוד מאכלים

מי שמתכוון לאכול יחד עם מאפה המזונות מאכלים נוספים כסלטים וגבינה או בשר ודגים, ישער את הכל יחד. שאם יאכל מהכל יחד שיעור שמשביע כמו סעודה רגילה, דין מאפה המזונות כדין לחם. ובתנאי שמאפה המזונות יהיה מרכזי בסעודה, היינו שיאכל ממנו שיעור נפח של ארבע ביצים לפחות.

הרי שיש בזה שני תנאים: א) שיאכל ממאפה המזונות לפחות שיעור נפח ארבע ביצים. ב) שישבע מכל מה שיאכל כדרך שרגילים לשבוע בארוחה רגילה. אם התקיימו שני התנאים, הרי שקבע סעודתו על מאפה מזונות, וייטול ידיו בברכה, ויברך על המאפה 'המוציא', ועל שאר המאכלים לא יברך, כי הם נפטרים בברכתו כשם שהלחם פוטר את שאר המאכלים שבסעודה. ובסוף הארוחה יברך ברכת המזון.

וכמו שאין לאדם לחוש שמא אינו יודע לשער שיעור שביעה, כך אין לאדם לחוש שמא הוא טועה בהערכת שיעור נפח ארבע ביצים. כי מזה שנתנו שיעור זה בידי אנשים בלא מכשירי מדידה, משמע שידעו שלפעמים יטעו כלפי מעלה ולפעמים כלפי מטה. אלא שהכל תלוי בדעתו של האדם האוכל, וכל שהוא משער שיש במאפה המזונות שהוא אוכל שיעור נפח של ארבע ביצים ויחד עם שאר המאכלים ישבע, הרי שהוא קובע את סעודתו על מאפה המזונות, ועליו לברך 'המוציא' וברכת המזון בלא חשש.

שיעור קביעות סעודה על מאפה מזונות

שיעור קביעות סעודה הוא שיעור שמקובל לאכול בארוחה רגילה, באופן שהסועד יוצא ממנה שבע ושוב אינו צריך לאכול עד הארוחה הבאה.

והכל לפי מה שמקובל, שאם רגילים לשבוע ממה שהוא מתכוון לאכול, יברך עליו 'המוציא' וברכת המזון. ויש שנהגו לשער קביעות סעודה לפי משקל 224 גרם ומעלה. ומי שיודע שמנהג אבותיו כך, ימשיך במנהגו.

ואין לאדם לחוש שמא אינו יודע באיזו כמות רגילים לשבוע, מפני שכל שהוא אוכל שיעור שהוא שבע ממנו כמו שהוא שבע בארוחה רגילה, הרי שהוא קבע את סעודתו על אכילה זו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון. ורק מי שיודע שהוא שונה באופן ניכר משאר חבריו, כגון שהוא נעשה שבע בהרבה פחות או בהרבה יותר, צריך לשער לפי המקובל אצל רוב חבריו. וגם אז ישער לפי הנראה לו, ואינו צריך לערוך לשם כך מחקרים מעמיקים.

זקנים או ילדים שנעשים שבעים בשיעור קטן יותר, אינם צריכים לשער לפי רוב האנשים, אלא לפי המקובל אצל זקנים או ילדים.

יש אומרים ששיעור קביעות סעודה הוא נפח של ארבע ביצים ממאפה המזונות. למעשה, אין פוסקים כשיטה זו, אולם לכתחילה, עדיף שלא לאכול שיעור של ארבע ביצים, כדי שלא להיכנס לספק. אלא או יאכל פחות מנפח ארבע ביצים, ואזי יברך 'מזונות'; או יאכל שיעור שרגילים לשבוע ממנו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון לכל הדעות.

ברכות חמשת מיני דגן – פת הבאה בכיסנים

מין אחד ישנו שיש לו מעמד ביניים, בין תבשיל ממיני דגן ללחם, והוא 'פת-הבאה-בכיסנים'.

שלושה פירושים נזכרו בדברי הראשונים למיני 'פת-הבאה-בכיסנים':

לפירוש הראשון, הכוונה למיני מאפים ממולאים, כדוגמת אוזני המן ושטרודל. והיא נקראת 'פת-הבאה-בכיסנים', כי יש בה כיסים שממלאים בהם מיני מתיקה כפרג, קקאו ואגוזים (ר"ח).

לפירוש השני, מדובר על מיני מאפים שהוסיפו לבצק שלהם טעם שיוצר שינוי ביניהם לבין לחם, למשל עוגות טורט או ביסקוויטים שיש בהם טעם מתיקות; או מלאווח, שמוסיפים לבצקו הרבה שמן (רמב"ם).

לפירוש השלישי, אלו מיני מאפים קשים שאדם כוססם בשיניו, כדוגמת בייגלה, קרקרים ומציות (רב האי גאון).

למעשה, אנו נוהגים להחשיב את שלושת הסוגים האלה כ'פת-הבאה-בכיסנים', וקבעו חכמים, שאם אכל מהם כדרך שאוכלים בין הסעודות, לתענוג או להרגעת הרעב, כיוון שאין בכוונתו לשבוע כמו בסעודה רגילה, אין אכילתו כמעלת אכילת לחם, ולכן יברך לפניהם 'מזונות' ואחריהם 'על המחיה'. אבל אם קבע עליהם סעודה, דינם כדין לחם, וצריך ליטול לפניהם ידיים בברכה, ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון.

ברכות חמשת מיני דגן

ברכות מיוחדות תקנו חכמים לחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל.

על לחם: "המוציא לחם מן הארץ",
ועל עוגות ותבשילי מזונות: "בורא מיני מזונות".

ביתר פירוט, ניתן לאכול את חמשת מיני הדגן בחמישה מצבים, ובכל מצב ברכתם משתנה, ונמנה את חמשת המצבים:
א) האוכל חיטים או שעורים חיים, כיוון שעדיין לא התעלו למצבם המשובח, מברך: "בורא פרי האדמה". ולגבי ברכה אחרונה יש ספק (ע"ע פנה"ל ברכות ו, יג).
ב) טחן מיני דגן ואכל את הקמח, כיוון שאכל מהם בצורתם הגרועה ביותר, ירדו ממעלתם הראשונה ומברך עליהם את הברכה הפשוטה ביותר: "שהכל נהיה בדברו" (שו"ע רח, ה).
ג) עשה מהקמח פשטידות או מיני תבשיל, כאטריות ופתיתים, או בישל את מיני הדגן עד שנתרככו, מברך עליהם "בורא מיני מזונות". ואחר שאכל מהם כשיעור 'זית' (כחצי ביצה) מברך 'על המחיה', שהיא ברכה 'מעין שלוש' (שו"ע רח, ב).
ד) לש את הקמח ואפאו ועשה ממנו לחם, מברך בתחילה "המוציא לחם מן הארץ" ובסוף ברכת המזון (קסח, ט).

על המין החמישי נלמד מחר.

דינים בתוספות של ברכת המזון

מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית של שבת לפני שקיעת החמה וסיימה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'רצה והחליצנו'. שהואיל ותחילת אכילתו היתה בשבת, כבר בשבת התחייב בברכת המזון, וממילא התחייב להזכיר בה 'רצה והחליצנו'. וכן הדין בשאר ימים, שאם התחיל את הסעודה בזמן שהיה צריך להוסיף דבר בברכת המזון, למרות שסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף ולהזכיר את מה שכבר התחייב להוסיף בתחילת הסעודה. וכן להיפך, אם התחיל את סעודתו ביום רגיל והמשיך בסעודתו אחר צאת הכוכבים ביום שהוא ראש חודש, למשל, כיוון שהמשיך לאכול אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף בברכת המזון 'יעלה ויבוא'.

השוכח לומר בברכת המזון 'רצה' או 'יעלה ויבוא', אם זו סעודה שחובה לאכול בה לחם, ממילא נמצא שהיה חייב לברך ברכת המזון ולהזכיר את היום, וכיוון ששכח, עליו לחזור ולברך ברכת המזון. ואם זו סעודה שאין חובה לאכול בה לחם, אינו חוזר. לפיכך, אם שכח לומר 'רצה' בשתי הסעודות הראשונות של השבת, הואיל והיה חייב לאכול בהן לחם, צריך לשוב ולברך את ברכת המזון. אבל אם שכח להזכיר 'רצה' בסעודה שלישית, שבדיעבד אפשר לקיימה בלא לחם, או ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בראש חודש וחול המועד, שאין חובה לאכול בהם לחם, אינו צריך לחזור ולברך את ברכת המזון (ברכות מט, ב; שו"ע קפח ו-ח; פנה"ל שבת ז, ו; זמנים א, יא).

עד מתי אפשר לברך

מותר לערוך סעודה במשך שעות רבות, להפסיק בין מנה למנה בדברי תורה ושיחה, לשיר ולרקוד ולהמשיך לאכול, שכל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך בסעודתו, הברכה הראשונה פוטרת את מה שהוא עומד לאכול, וברכת המזון תפטור את כל מה שאכל. ולכתחילה, כדי לשמור על הרצף של הסעודה, מוטב שלא יעברו 72 דקות שבהם לא יאכל ולא ישתה. ולאחר שיסיים את סעודתו, יזדרז לברך ברכת המזון, ולא יעסוק בדבר אחר לפני שיברך.

בדיעבד, אם לא בירך מיד, יוכל לברך כל זמן שההנאה ממה שאכל נמשכת, כלומר כל זמן שהוא עוד מרגיש שובע ממה שאכל. ואם נעשה רעב עד שהתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת, הפסיד את הברכה. בדרך כלל, אין מרגישים רעב אחר סעודה במשך כמה שעות. אם אכל בסעודה מאכלים קלים, תחושת השובע נמשכת כשעתיים שלוש, ואם אכל מאכלים כבדים, ירגיש שובע עד שש שעות. ומי ששכח לברך אחר הסעודה ועברו עליו כמה שעות והוא מסתפק אם התחיל להיות רעב, יברך ברכת המזון, שהואיל ובתחילה שבע והתחייב בברכת המזון מן התורה, במצב של ספק חובה עליו לברך. וכשברור לו ששוב התחיל להיות רעב או שעברו עליו שש שעות – הפסיד את ברכת המזון.

ברכה במקום האכילה

מפני חשיבותה של ברכת המזון קבעו חכמים לאומרה במקום הסעודה. לכתחילה יברך במקום שבו ישב בעת אכילתו, ובשעת הצורך, כל עוד הוא באותו החדר הוא נחשב כמברך במקום אכילתו. לכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו, אפילו אם הוא מתכוון לחזור, לפני שיברך ברכת המזון.

אם שכח לברך ויצא לדרכו או שטעה לחשוב שאפשר לברך במקום אחר, אפילו נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת המזון. ורק בשעת הדחק, כאשר קשה לו לחזור, רשאי לברך שלא במקום אכילתו. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יוכל ליטול ידיים ולברך 'המוציא' ולאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן יברך ברכת המזון, שהואיל וגם שם אכל לחם, נמצא שבירך במקום אכילתו (שו"ע קפד, א-ב).

לכתחילה גם את ברכת 'בורא נפשות' צריך לברך במקום האכילה, שאם ילך יש חשש שישכח לברך (מ"ב קעח, לו). אבל אם הלך אינו צריך לחזור, וכן מי שנחפז ללכת יכול לברך במקום אחר 'בורא נפשות'. אבל בשבעת המינים ובמיוחד בחמשת מיני דגן, נכון כשאפשר להחמיר ולחזור, כדי לברך את הברכה האחרונה במקום שאכל.

דרך אמירת ברכת המזון וכבודה

גם מי שהיה אוכל בעמידה או תוך שהוא מהלך בביתו, צריך לשבת בברכת המזון. ולא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב בצורה מכובדת. בדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה (שו"ע קפג, ט).

אסור לאדם לעשות מלאכה בשעת הברכה, ואפילו מעשה קל כסידור הצלחת שלפניו, כדי שלא יסיח את דעתו מהברכה. בנוסף לכך, המתעסק בידיו בעת הברכה, מראה שאינו מכוון ופוגע בכבוד שמיים ומבזה את הברכה (שו"ע קפג, יב; קצא, ג).

וקל וחומר שאסור להפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון. אמנם למעשה, בדיעבד, אם הפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון, ימשיך ממקום שהפסיק ויסיים את הברכה (מ"ב קפג, כה).
וכן אסור לאדם לרמוז דבר לחבירו בשעת הברכה, ואם יש שם דבר שמפריע לו לכוון, יפסיק לברך וירמוז לחבירו להסירו. ואם נכנס לשם תלמיד חכם, מותר לקום לכבודו.

האוכל תוך כדי הליכתו, גם את ברכת המזון יוכל לברך בהליכה, מפני שאם יעצור, יהיה טרוד מהפסד הזמן ולא יוכל לכוון כראוי (שו"ע קפג, יא, מ"ב לו). וגם מי שנוהג במכונית, אם הוא נהג ותיק שאינו טרוד מן הדרך, בשעת הצורך יוכל לברך תוך כדי נהיגתו (עי' שע"ת סג, ד). ושאר הנוסעים ברכב יכולים לברך לכתחילה בזמן הנסיעה.