הלכה יומית

בשר טרף שנפל לתוך תבשיל, אם יש בתבשיל פי שישים כנגד בשר הטריפה, טעמו של הטרף בטל, והתבשיל מותר באכילה. ואם אין פי שישים כנגד הטרף, כיוון שטעמו ניכר בתבשיל – נאסר באכילה. אבל אם טעם בשר הטריפה פגום, כיוון שרק נזק נגרם ממנו לתבשיל, כל זמן שההיתר מרובה על האיסור – התבשיל מותר באכילה (שו"ע יו"ד קג).

השאלה, מה הדין לגבי תערובת חמץ בפסח. יש אומרים (רשב"ם, רשב"א) הואיל ותיקנו חכמים משום חומרת איסור חמץ, שאפילו כלשהו חמץ אוסר את כל תערובתו, סימן שאין הדבר תלוי בטעם שהוא נותן בתערובת, ואם כן גם כאשר הוא נותן טעם פגום, דינו ככלשהו חמץ שאוסר את כל תערובתו.

ודעת רוב הראשונים (ר"ת, ר"י, רא"ש ומרדכי) שלעניין זה דין חמץ כשאר איסורים.
למעשה, בעל השולחן ערוך פסק להקל, והרמ"א כתב שבמדינות אשכנז נהגו להחמיר שאפילו כלשהו חמץ פגום אוסר את כל תערובתו (שו"ע תמז, י).

נבאר דוגמה למחלוקת זו. אם בטעות יבשלו בפסח בסיר חמץ. לדעת השולחן ערוך ורוב הפוסקים, כיוון שעברו יותר מעשרים וארבע שעות מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל שבישלו בו בפסח כשר. ולמנהג אשכנז, כיוון שבפסח מחמירים שאפילו נותן טעם לפגם אוסר, אע"פ שטעם החמץ שבדפנות פגום, הוא אוסר את התבשיל.

בדרך כלל מאכלי איסור שנתערבו במאכלי היתר בטלים בשישים, שכן רק עד פי שישים הם יכולים לתת טעם בתערובת, אבל אם יש כנגדם פי שישים אינם יכולים לתת טעם ובטלים. ומהתורה גם מאכלי חמץ בטלים בשישים, אלא שחכמים החמירו וקבעו שחמץ אוסר תערובתו בכלשהו, שאפילו אם יש כנגדו פי אלף או פי עשרת אלפים אוסר הכל.

והטעם שהחמירו חכמים בזה, מפני שמצאו כי התורה עצמה החמירה בדין חמץ בשני אופנים יותר משאר איסורים: א) בדרך כלל האוכל דבר שאסור מהתורה עונשו מלקות, ואילו האוכל חמץ מתחייב בכרת. ב) כל שאר המאכלים האסורים מותר להשהות בבית, ואילו לגבי חמץ לא הסתפקה התורה באיסור אכילה אלא הוסיפה וצוותה: בל יראה ובל ימצא חמץ בבתינו בכל משך הפסח. לפיכך המשיכו חכמים בכיוון זה וקבעו סייג לתורה, שאם יפול כלשהו חמץ לתוך תבשיל, כולו יאסר באכילה ובהנאה. ועוד טעם, שכל שאר איסורי האכילה אסורים כל השנה ואדם רגיל לפרוש מהם, אבל חמץ, כיוון שרגילים לאוכלו בכל השנה יש חשש שמא ישכח איסורו בפסח, ולכן החמירו בו חכמים יותר, כדי שיזכרו הכל להזהר בו.

ודין זה שאף כלשהו חמץ אוסר התערובת, חל משעה שנכנס הפסח, אבל לפני הפסח דין החמץ כשאר האיסורים שבטלים בשישים.

תקנו חכמים שהרואה חבר טוב וחביב לאחר שלושים יום שלא ראהו, הואיל והתחדשה שמחה בליבו, יברך: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אבל אם ראה את החבר בתוך שלושים יום, לא יברך על ראייתו, כי אין בה חידוש. יסוד גדול למדנו מהלכה זו, שיש ערך רב לחברות, ופגישה עם חבר טוב היא דבר בעל משמעות, עד שתקנו חכמים לברך על כך.

אמנם רבים אינם נוהגים לברך 'שהחיינו' בעת שנפגשים עם חבר.

אולם להלכה, אין לבטל מחמת חששות אלו ברכה שתקנו חכמים. ונכון להתחזק בקיום ברכה זו, שמבטאת את הערך המקודש שבחברות. וגם אין לאדם לחשוש שמא אינו יודע למדוד אם החבר חביב באמת, כי אין מדובר כאן בחברות נדירה ומיוחדת, שרק יחידי סגולה זוכים לה. אלא כוונת חכמים שכל אדם יברך על חבריו הטובים. וכל אדם רגיל, שאינו סגור מדי, יש לו מספר חברים שחביבים עליו, ואם ישמח לפגוש אחד מהם, אחר שלא ראה אותו שלושים יום – יברך.

ויש לדעת כי לא תמיד שמחים כל כך בפגישה עם חבר טוב. לפעמים אדם טרוד בדאגותיו, ועל כן ליבו אינו נפתח לשמחה. ולפעמים אין לו זמן להאריך בדברים, ואין לו שמחה מפגישה חטופה. ולמעשה, כל שבפועל אינו שמח בעת הפגישה – לא יברך.

בעשרה בטבת תקנו צום, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ואמנם בימי בית שני המצור התחיל בתאריך אחר, מכל מקום תחילת חורבן בית המקדש ומלכות ישראל היתה בעשרה בטבת.

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום, מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת. ואף הרבנות הראשית הוסיפה ותקנה, שיום זה יהיה יום הקדיש הכללי לכל קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם.

לאחר מכן, בימי מלכות יוון, נגזרה על ישראל גזירה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית נטשטש יחודה והחלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, וירד חושך לעולם שלושה ימים.

ואמר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שיש לתקן בעשרה בטבת שלושה עניינים אלו.
א) לעומת המצור על ירושלים – לחזק את חומות ירושלים ולבנות את הארץ ברוח ובחומר.
ב) לעומת מיתת עזרא, יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות כדרכו של עזרא הסופר.
ג) לעומת תרגום התורה ליוונית, יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

אם נתבשר שהחליטו להעלות את שכרו מעבר לעלייה המקובלת, או שקיבל העלאה לא צפויה בדרגה, יברך 'שהחיינו'. וכן מי שקיווה להתמנות לתפקיד מסוים, ושמע שבחרו בו – יברך 'שהחיינו'. ואם שכח לברך בעת ששמע על כך, יכול לברך כל עוד הוא שמח מאוד בשמועה הטובה. ונראה שמי שקיבל תפקיד בכיר, ועורכים לו מסיבה לקראת כניסתו לתפקיד, יכול לדחות את הברכה מעת שמיעת הבשורה לעת המסיבה, שאז הוא שמח ביותר. ומנגד, מי שפיטרו אותו מעבודתו, והוא מצטער על כך מאוד, יברך 'דיין האמת'.

ונראה שגם מי שהתבשר שעבר בהצלחה את מבחן הנהיגה (טסט), או שקיבל ציון גבוה במבחן פסיכומטרי או במבחן חשוב אחר, והוא שמח בזה מאד, יברך 'שהחיינו'.

המקבל פרס הוקרה של כבוד, כגון תואר ד"ר כבוד, או שנבחר להיות רב, או סיים את לימודיו והוא מקבל תואר בכיר, אף שיש לו בזה שמחה גדולה, כיוון שעיקר השמחה היא על הכבוד שהעניקו לו, ישנו ספק אם יוכל לברך 'שהחיינו', כי אולי מעורבת בשמחתו גאווה פסולה (עי' מור וקציעה רכג, ומחז"ב רכג, ח). וטוב לקנות בגד לקראת הטכס, ועל הבגד יוכל לברך בלא ספק 'שהחיינו', ובזה יכוון גם להודות לה' על המאורע המשמח.

שמע בשורה טובה, שהיא טובה לו ולאחרים, מברך 'הטוב והמטיב', ואם היא טובה לו לבדו, יברך 'שהחיינו'. ואם שמע שמועות רעות – מברך 'דיין האמת' (ברכות נד, א, שו"ע רכב, א-ב).

למשל, כאשר הוא ושותפו השקיעו בדבר מסוים ונודע להם שהשקעתם הניבה רווחים גדולים במיוחד, מעל ומעבר למצופה, יברך כל אחד מהם 'הטוב והמטיב'. ואם אין לו שותף, יברך 'שהחיינו'. ואם שמע שאירע לו הפסד גדול, והוא עצוב מכך, יברך 'דיין האמת' (הלק"ט א, ר; סדבה"נ יב, י).

וכן מי ששמע שבנו הרוויח רווח גדול במיוחד, והוא שמח בזה – יברך 'שהחיינו'. ואף שאין לו מזה הנאה מוחשית, כבר למדנו (פנה"ל ברכות יז, ג) שרק ברכת 'הטוב והמטיב' תלויה בהנאה מוחשית, אבל ברכת 'שהחיינו' מברכים על שמועה טובה גם כשאין ממנה הנאה מוחשית. ואם שמע שבנו הפסיד הפסד גדול מאוד והוא עצוב מזה, יברך 'דיין האמת'. ואף אם דברים אלו אירעו לחבירו או רבו, שליבו קשור אליו מאוד, אם הוא שמח בשמחתו יברך 'שהחיינו', ואם עצוב יברך 'דיין האמת' (מאמ"ר רכב, א; שולחן הטהור רכב, א, וע' סדבה"נ יב, ז).

מי שחשב שהוא עומד להרוויח רווח גדול ונודע לו שלא הרוויח, אף שהוא עצוב מאוד, לא יברך 'דיין האמת', כי בפועל לא הפסיד דבר שהיה ברשותו (באו"ה רכב, ב).

אפילו מי שכבר יש לו בית אחד, אם בכוונתו לגור גם בבית החדש, צריך לברך עליו. אבל אם הוא סוחר שקונה ומוכר בתים, אינו מברך על קניית בתים. וכן סוחר כלים ובגדים, אינו מברך בעת שהוא קונה אותם לשם סחורה (ברכת הבית כד, לו).

גם על הרחבת בית מברכים. ונחלקו הפוסקים אם מברכים על שיפוץ דירה, ומחמת הספק, אין לברך (מ"ב רכג, יב). ואם השיפוץ נועד כדי לשכלל את הבית ולסדר את קירותיו באופן נוח יותר, והם שמחים בזה – יברכו.

בני ישוב שבנו לעצמם מבנה שנועד לשרת את הציבור, אם המבנה שייך לכולם בשותפות, בעת שיחנכו את הבית, יעמוד נציג הציבור ויברך עבור כולם 'הטוב והמטיב'. ואם הוא בית ספר ששייך למשרד החינוך או למועצה, כיוון שאינו שלהם, אינם יכולים לברך עליו. וטוב שאחד מהם יקנה בגד חדש ובעת חנוכת הבית יברך 'שהחיינו' – על הבגד ועל הבית החדש.

בני זוג שקנו בית, אם הם שותפים בו, שניהם צריכים לברך 'הטוב והמטיב'. ואם הבית שייך לאחד מהם ורשום על שמו, רק הוא יברך עליו, אבל הואיל ויהנו ממנו יחד, יברך 'הטוב והמטיב'.

יחיד שקנה לעצמו בית, יברך 'שהחיינו'. אבל שוכר בית או מי שקיבל רשות לגור בבית מספר שנים, כיוון שהבית אינו שלו, אינו מברך עליו (שו"ע רכג, ג; באו"ה 'בנה'; חת"ס או"ח נג).

יש לומר את הברכה בעת שנכנסים לגור בבית. ואם צריך לקבוע בו מזוזה, טוב לומר את הברכה בעת קביעתה, שאז הבית נעשה מוכן למגורים (עי' רע"א רכג, ג). ומי ששכח לברך אז, יברך כל עוד הוא שמח בו.

גם מי שלקח משכנתא והלוואות שונות כדי לקנות את ביתו, אם הוא שמח יודה לה' ויברך על ביתו. (ציץ אליעזר יב, יט, עפ"י ברכות נד, א, ושו"ע רכב, ד. ויש שנהגו ליקח פרי חדש או בגד חדש כדי לברך עליו – בא"ח ראה ו).

לגבי קניית ארון, אם בעת הקנייה הוא לא ראוי לשימוש, יש לדחות את הברכה לעת שיתחילו להשתמש בו. ואם היה ראוי לשימוש בעת הקנייה, אפשר לברך עליו בעת הקנייה.

וכן הקונה כלי אוכל שצריכים טבילה, אינו יכול לברך עליהם בעת הקנייה, הואיל ועדיין אינם ראויים לשימוש. אלא יברך עליהם בעת שיתחיל להשתמש בהם (עי' רע"א רכג, ג, ומ"ב כב, א).

השוכח לברך על רהיטים בעת שהתחיל להשתמש בהם, כל עוד הוא שמח בחידושם, רשאי לברך. השוכח לברך 'שהחיינו' על בגד בעת לבישתו הראשונה, הפסיד את הברכה. ואם גם בפעמים הבאות הוא עוד ממש שמח בבגד, כגון שהוא בגד חשוב במיוחד, רשאי לברך.

עוד חשוב לציין, שמפני נחיצותו הרבה של הלבוש, תקנו חכמים שהלובש בגד חדש יודה לה' ויברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מלביש ערומים". ואח"כ יברך 'שהחיינו'. ואם הוא לובש את הבגד החדש בבוקר, ברכת 'מלביש ערומים' שבברכות השחר עולה גם על הבגד החדש, וטוב לכוון על כך במפורש (שו"ע רכג, ד; מ"ב יח. ויש שאינם נוהגים לברך 'מלביש ערומים' על בגד חדש, וכ"כ בכה"ח רכג, לב).

מועד ברכת 'שהחיינו' הוא בעת שהשמחה מתחדשת. אם נודע לו שהרוויח סכום גדול במיוחד, יברך בעת ששמע על כך. ואם אינו בטוח באמינותה של השמועה, יברך בעת שהכסף יעבור לרשותו (וע"ע פנה"ל ברכות יז, ח).

וכן לגבי ירושה, זמן הברכה הוא בשעה שהכסף יכנס לחשבונו או הדירה תירשם על שמו. ואמנם בעבר, היו מברכים סמוך לפטירת המוריש שתי ברכות – 'דיין האמת' על פטירתו, ו'שהחיינו' על הירושה (ברכות נט, ב). ואף שהיורש היה מעדיף שאביו ישאר בחיים, מכל מקום אי אפשר להתעלם מהתועלת והשמחה שמגיעה אליו מהירושה, ועליו להודות לה' על כך. אולם כיום, הכספים מופקדים בבנק והבתים רשומים בערכאות, ולוקח זמן עד שהירושה עוברת לרשות היורש, וכך ניתן להפריד את זמן ברכת השמחה מימי האבל.

על בגד חדש אפשר לברך מיד בעת קנייתו, ואפשר לדחות את הברכה למועד לבישתו הראשונה. ואם בעת הקנייה הבגד אינו ראוי לשימוש, מפני שצריך לתקנו או להוסיף בו דבר, יש לדחות את הברכה למועד לבישתו הראשונה, שאז שמחים בו. ובפועל, גם כשהבגד מוכן ללבישה, נוהגים לברך עליו בעת הלבישה הראשונה (שו"ע רכג, ד; מ"ב יז; כה"ח ל).