הלכה יומית

צריך המברך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא בפיו, ואם לא חיתך את המילים בשפתיו – לא יצא. ולכתחילה יש לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה. מי שאינו מבין עברית, יכול לומר את הברכה בתרגום לשפה שהוא מבין (שו"ע קפה, א-ג, מ"ב א-ג, ו פנה"ל ברכות, א, ו-ז).

כאשר התעורר לאדם ספק אם בירך ברכת המזון על מה שאכל. אם שבע, כיוון שהספק הוא במצווה מהתורה עליו להחמיר ולברך את ברכת המזון. ואם לא שבע, כיוון שהספק במצווה מדברי חכמים, לא יברך (שו"ע קפד, ד).

ואם חבירו זוכר שראה אותו מברך, יכול לסמוך עליו (מהרש"ם ד, כט). וכן אם הוא יודע בעצמו שהוא רגיל לברך מיד לאחר אכילתו, למרות שאינו זוכר זאת במדויק, יכול לסמוך על החזקה שמן הסתם בירך (עפ"י הלק"ט ב, רעח, וע' כה"ח קפד, כא).

קטן שהגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שהוא מבין באופן כללי את עניין הברכות, מצווה לחנכו לברך את כל הברכות, ובראשן את ברכת המזון שהיא החשובה שבברכות. רוב הילדים מגיעים לגיל חינוך בסביבות גיל שש. ולפני כן, כשהם מבינים קצת כיצד לברך, טוב להתחיל ללמדם לברך, אבל עדיין אין עליהם חובה לברך. (לנוסח מקוצר המיועד לילדים שהגיעו לגיל חינוך אך מתקשים לברך את כל הברכה, עי' פנה"ל ברכות ד, ה, 3)

הכוס צריכה להיות שלימה, ללא פגם או שבר בשפתה או בבסיסה. ואם אין בידו כוס שלימה, יכול בדיעבד לקדש על כוס שיש בה פגם. (שו"ע קפג, ג; מ"ב יא; שעה"צ יד).

כשיש לפניו כמה כוסות, ראוי לבחור את היפה לברכה. וכשאין שם כוס אחרת זולת כוס חד פעמית פשוטה, אפשר בדיעבד לברך עליה (ציץ אליעזר יב, כג, פניני הלכה שבת ו, ו, 7) .
עוד צריך להקפיד שהכוס תהיה נקייה לגמרי, ואם שתו ממנה או שהתלכלכה באופן אחר, יכינו אותה לברכה על ידי הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ (שו"ע קפג, א). בדיעבד, כאשר קשה לשטוף את הכוס, אפשר לקנחה ולנקותה במפית (מ"ב א).

למרות שמצד הדין די בכוס שמכילה שיעור 'רביעית' בלבד, אם הכוס מכילה יותר משיעור 'רביעית', מצווה למלאה ביין, שכך הוא כבוד הברכה שתיאמר על כוס שמילאו אותה בשפע. יש נוהגים להדר למלא את הכוס עד גדותיה, כך שברור שבמשך הברכה ישפך מעט יין על ידו של המברך. אבל נראה שיותר מהודר למלא את הכוס עד סמוך לשפתה, כדי שלא ישפך יין על ידו של המברך, וזהו 'כוס מלא' שהתכוונו חכמים (ט"ז קפג, ד, שועה"ר ד, מ"ב קפג, ט. וכן מוכח מגמ' ברכות נב, ב, מהסבר דברי בית הלל).

תקנו חכמים לברך את ברכת המזון על כוס יין, כדי שתיאמר בחגיגיות ושמחה, וכוס זו נקראת 'כוס של ברכה'.
אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה, באיזה מצב ראוי לברך על כוס יין.

ולכן למעשה, כאשר אין מזמנים, אין מברכים על כוס יין (מ"ב קפב, טז). וכאשר מברכים בזימון – מצווה לברך על כוס יין אך אין זו חובה. ולכן גם הנוהגים להדר במצוות, כאשר קשה להם להשיג יין, או שקשה להם לשתות יין, או שאינם רוצים לטרוח על כך, אינם מברכים על הכוס. ובשבתות וימים טובים נוהגים להדר בזה יותר. ובשמחות חשובות, כאשר מזמנים בעשרה, נוהגים להקפיד לזמן על הכוס.

לאחר סיום ברכת המזון המזמן מברך "בורא פרי הגפן" ושותה מהיין. מצד הדין, כדי לקיים את מצוות השתייה מכוס של ברכה, די שהמזמן ישתה כשיעור 'מלא-לוגמיו', היינו כשיעור הממלא את כל חלל פיו כשלחי אחת מלאה, שהוא שיעור של רוב 'רביעית'. אלא שאם ישתה שיעור זה, כיוון שלא שתה 'רביעית', הפסיד את הברכה האחרונה על היין, ולכן טוב שישתה 'רביעית' (נפח ביצה ומחצה), ויברך אחר שתייתו 'מעין שלוש' (עי' שו"ע קצ, ג).

אם המזמן מתקשה לשתות מהיין כשיעור 'מלא-לוגמיו', יכול המזמן לברך ולטעום מעט מן היין, ואחד מהמסובים ישתה במקומו שיעור 'מלא-לוגמיו' (שו"ע או"ח קצ, ד).

החיוב על היחיד להישאר עם חבריו עד הזימון הוא במצב רגיל, אבל במקום הכרח או לצורך גדול, מותר לפרוש מן החבורה ולברך בלא זימון. למשל, הנצרך לצאת כדי למנוע מעצמו הפסד ממון, או לצורך מצווה, מותר לו לברך בלא זימון. ובמצב כזה, מנהג חסידות לחבריו שיצטרפו עמו לזימון.

ומכל מקום, מי שיודע מראש שייאלץ לצאת לפני סיום הסעודה, נכון שיסכים בדעתו כי אף שהוא סועד עמהם, אינו מתוועד עמהם לגמרי.

שלושה שאכלו יחד ורצה אחד מהם לברך ולצאת והסכימו חבריו להצטרף עמו לזימון, אם יבוא אח"כ אדם נוסף ויאכל עמהם יחד וירצה לזמן, אינם רשאים לזמן עמו, שהרי כבר יצאו ידי חובת הזימון, ואין אפשרות לזמן פעמיים בסעודה אחת.

אבל אם אחד הצטרף אל חבריו שרצו לצאת וענה עמהם לזימון, ואח"כ באו ואכלו עמו עוד שניים, הרי הוא מצטרף עמהם לזימון. שהואיל ויש שם שניים שלא יצאו ידי חובת זימון, הם יכולים לצרף את השלישי שאכל עמהם לזימון. אבל הוא עצמו אינו יכול להיות המזמן, הואיל וכבר יצא ידי חובת זימון.

למנהג אשכנז, לעולם אין מצרפים קטן לזימון, ורק משעה שהגיע הבן לגיל שלוש עשרה הרי הוא מצטרף לזימון (רמ"א קצט, י).
ולמנהג ספרד, מצרפים קטן אחד לזימון, ובתנאי שהוא מבין למי מברכים, והוא לפחות בן שש.

שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו עמהם כ'זית' פירות או ירקות או אפילו שתו כשיעור 'רביעית' מכל משקה חוץ ממים, הרי הם מצטרפים לזימון עשרה, שאף הם נכללים בקריאה "שאכלנו משלו", ובזכותם יזכירו את השם. ואם רק שישה אכלו לחם, כיוון שאין שם רוב ניכר שאכל לחם, יזמנו בלא הזכרת השם (שו"ע קצז, ב).

אם היו שניים שאכלו לחם, לכתחילה יבקשו מהשלישי שיאכל עמהם לחם או לכל הפחות מיני מזונות, ובדיעבד, גם אם אכל עמהם פירות או ירקות או שתה משקה מזין, יזמנו עמו (שו"ע קצז, ג).

ועד אימתי יכולים השניים שאוכלים יחד לצרף עמהם שלישי? כל זמן שלא גמרו בדעתם לסיים את סעודתם, ועדיין הם במצב שאם יביאו לפניהם מאכל שהם אוהבים מאוד, יאכלו ממנו משהו. שהואיל ולא סיימו את סעודתם לגמרי, אם יבוא לשם אדם שלישי, והם לא ממהרים, מצווה שימתינו לו עד שיאכל כדי שיברכו בזימון. ואף שבפועל הם לא יאכלו עמו, כיוון שהיו יכולים לאכול עמו, והם ממתינים לו עד שיאכל, הרי שהם מצטרפים לזימון (שו"ע קצז, א).

נשים אינן מצטרפות לגברים לזימון, שאם היו שם שני גברים ואשה – אינה מצטרפת עמהם ליצור חובת זימון. והטעם לכך משום צניעות, שהזימון נוצר על ידי האכילה יחד בדיבוק חברים, ואין ראוי שיהיה דיבוק חברים בין גברים ונשים. ולא חילקו בזה בין קרובים יותר לקרובים פחות, ולכן אפילו אב עם בתו וחתנו אינם מצטרפים לזימון.

אבל אם היו שם שלושה גברים, כיוון שכבר נוצרה על ידי שלושת הגברים חובת זימון, גם הנשים היושבות בסעודה חייבות לענות לזימון. ואין בזה פגם צניעות, משום שהנשים אינן שותפות עם הגברים ביצירת החיוב.

וצריך להתחזק בקיום הלכה זו, כי פעמים רבות כשאוכלים בסעודה משפחתית שלושה גברים ועוד נשים, למרות שהנשים חייבות בזימון, שוכחים להקפיד שכל הנשים ישתתפו בזימון.
נשים שהשתתפו בסעודה שיש בה שלושה גברים ונתחייבו בזימון, אם הן רוצות, מותר להן לזמן לעצמן ולצאת לפני שהגברים יסיימו (מ"ב יח). אבל אם השתתפו בסעודה של עשרה, אינן יכולות לזמן לעצמן, כי כבר התחייבו בזימון בהזכרת השם (שועה"ר קצט, ו).

שלוש נשים שאכלו יחד, לא הטילו עליהן חכמים חובה לזמן, וזאת משום שנשים רבות לא ידעו היטב את ברכת המזון, ואע"פ כן, כששלוש נשים יושבות יחד לאכול, מצווה שיברכו בזימון.

ואף אם יש שם גבר או שניים, אינן צריכות להימנע מלזמן. והגברים שנמצאים שם, צריכים לענות אחר האשה המזמנת.

שלושה שאכלו לחם כאחד, וטעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את מצוות הזימון. ואפילו אם רק שניים מהם טעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את הזימון. אבל אם רק אחד מהם טעה ובירך, אף שהוא הפסיד את מצוותו, מכל מקום הואיל ונותרו שניים שעדיין חייבים בזימון, יכולים השניים לזמן עמו, שהואיל ואכל עמהם, יכול לענות "ברוך שאכלנו משלו" ולהצטרף לזימון (שו"ע קצד, א).

מצווה גדולה להיות המזמן, וכך מסופר בתלמוד (ברכות נג, ב) שאמר רב הונא לבנו, אם יכבדו אותך לזמן על הכוס, חטוף את המצווה וברך. ובמיוחד אורח צריך להיזהר שאם מכבדים אותו לזמן על כוס יין שלא יסרב, הואיל ובתוך ברכתו הוא צריך לכלול ברכה לבעל הבית, ואם יסרב הרי שהוא מסרב לברך את בעל הבית. מנגד, אסור לאדם לרדוף אחר הכבוד, ולכן אם אין חבריו מכבדים אותו לזמן, לא ידחוף את עצמו לזמן בניגוד לרצון חבריו.

ואם יש בין המסובים תלמיד חכם, מצווה לכבד אותו בזימון. וכן אם יש שם כהן, מצווה לכבדו בזימון, ותלמיד חכם קודם לכהן.

לכתחילה יש להקפיד שהמזמן יאמר בקול את כל ברכת 'הזן', וכאשר יש שם מסובים רבים, צריך שיהיה למזמן קול חזק כדי שכל המסובים ישמעוהו. ובדיעבד, אם המזמן אמר את הברכה הראשונה בלחש, יצאו ידי חובת זימון.

אימתי חייבים המסובים לזמן? כאשר קבעו עצמם לאכול בצוותא, כגון שאמרו זה לזה בואו נאכל יחד, או בואו ונאכל במקום מסוים. וגם אם לא אמרו זה לזה דבר, אלא שברור להם שהם אוכלים יחד, כמו למשל, בני משפחה שאוכלים ארוחת ערב יחד, או חברים טובים שאוכלים יחד, הרי הם כמי שקבעו עצמם לאכול יחד, וחובה עליהם לזמן. והסימן לכך שקבעו עצמם לאכול יחד, שאם אחד מהם יחליט ללכת באמצע הסעודה ללא סיבה מיוחדת, ייחשב הדבר כלא מנומס, שהרי קבעו עצמם לאכול יחד, והיאך הוא פורש מן החבורה.

ואפילו אם שניים בלבד התחילו בסעודה, אם אח"כ הצטרף אליהם עוד אחד לאכול עמהם בצוותא, מתוך כוונה להישאר עמהם עד סוף הסעודה, התחייבו בזימון.

ויש מצב ביניים בו מצווה לזמן אבל אין חובה, והוא כשיש קשר בין הסועדים, שהם אוכלים יחד וקצת מדברים ביניהם, אבל לא קבעו עצמם לאכול יחד, ואם אחד מהם יפרוש באמצע לא יֵראה הדבר כלא מנומס. במצב זה הם אינם חייבים לזמן אבל אם יזמנו יקיימו מצווה. וכשאין שום קשר בין הסועדים, כמו למשל במסעדה, כאשר יושבים בשולחנות נפרדים, אין מצטרפים לזימון.

הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים שברכתם שווה, נכון שיאמר את הברכה על המאכל החשוב יותר, שכך הוא כבודה של הברכה שתיאמר על המאכל החשוב, ותפטור בכך את שאר המאכלים שברכתם שווה.

כמה כללי חשיבות ישנם:

• א) המאכל השלם קודם לחתוך, לפיכך המברך על עוגיות, ויש שם עוגיה שלימה ושבורה, יברך על השלימה.
• ב) החביב קודם, שאם היו שם שתי עוגיות מסוגים שונים, יברך על העוגיה החביבה עליו יותר.
• ג) הגדול קודם לקטן, שאם היו לו שתי עוגיות, שתיהן שלימות וחביבות בשווה, ואחת גדולה יותר, יברך על הגדולה.

וכן במיני בשר ודגים שברכתם 'שהכל', השלם קודם לחתוך, והחביב קודם לפחות חביב, והגדול קודם לקטן.

כאשר ישנה התנגשות בין הכללים הללו, הראשון דוחה את השני, והשני את השלישי. למשל, אם יש לו עוגיה שלימה שפחות חביבה, ומנגד עוגיה שבורה וחביבה, עדיף לברך על השלימה.

כשיש מאפה מזונות ותבשיל מזונות, עדיף לברך על המאפה, מפני שהוא דומה יותר ללחם (גר"ז סדבה"נ ט, ז). וכמובן חיטה קודמת לשעורה, ואח"כ כוסמין, שיפון ושבולת שועל.

כשיש לפני האדם כמה מאכלים שברכותיהם שונות, נכון להדר ולברך עליהם לפי סדר החשיבות שאמרו חכמים.

שני כללים נאמרו לגבי סדר הברכות: האחד, שיש לברך תחילה על המאכל החשוב יותר. והשני, שיש לברך תחילה את הברכה המבוררת יותר, היינו את הברכה המכוונת לסוג מיוחד ומבורר של מאכל.

לפי זה ברור שברכת הלחם היא הקודמת לכל, הואיל והלחם הוא המאכל החשוב ביותר. וכאשר אין כוונה לאכול לחם, אזי סדר החשיבות בברכות הוא: מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל. ונתנו בזה סימן: ראשי תיבות – מג"ע א"ש.

וכל זה שצריך להקדים ברכה אחת לחברתה, הוא בתנאי ששני מיני המאכלים מונחים לפניו והוא רוצה לאכול עתה את שניהם. אבל אם אחד נמצא לפניו והשני בארון, כגון שיש לפניו פירות, ואח"כ הוא מתכוון להביא מזונות ויין, כיוון שלעת עתה הוא לא מעוניין לאכול משניהם, יכול לכתחילה לברך תחילה על הפירות, ואח"כ כשיביא את המזונות והיין יברך עליהם. וכן מי שהגישו לפניו מרק ירקות ופתיתים, ולפי סדר האכילה שלו, הוא רוצה להתחיל לאכול את מרק הירקות, כיוון שעתה הוא אינו מעוניין לאכול משניהם, יכול לברך תחילה 'האדמה' על מרק הירקות, ואח"כ יברך 'מזונות' על הפתיתים (ריטב"א, שועה"ר רמט, קונ"א ד).