הלכה יומית

בירך על מאכל מתוך מחשבה שאולי ירצה להמשיך לאכול ממנו וממאכלים הנפטרים בברכתו, כל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך לאכול, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכתו הראשונה. אבל אם גמר בדעתו שלא לאכול יותר, הסיח דעתו מהאכילה, ואם אח"כ יחזור בו וירצה להמשיך לאכול, צריך לברך שוב ברכה ראשונה על מה שירצה לאכול. וכדין אכילה כך דין שתייה (רמב"ם ברכות ד, ז).

אורח שחשב שלא יביאו לו עוד דברי מאכל, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, והביאו לו אח"כ עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, יכול להמשיך לאכול בלא לברך. ואפילו אם גם בעל הבית גמר בליבו שלא לאכול עוד ונמלך והביא עוד מאכלים, למרות שבעל הבית צריך לברך על אכילתו החדשה, האורח אינו צריך לברך, שהואיל והוא אורח, אינו מחליט באופן סופי לסיים את הסעודה. ורק אם האורח הסכים בדעתו שגם אם יפצירו בו להמשיך לאכול לא יאכל, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך לברך שוב ברכה ראשונה (שו"ע קעט, ב וה).

אם בירך סתם, היינו בלא שהתכוון לפטור את כל סוגי המאכלים שנפטרים באותה ברכה, ומנגד גם בלא שהתכוון לאכול רק את המאכל שעליו בירך, ורצה אח"כ לאכול עוד מאכלים שנמצאים על שולחנו – אינו צריך לברך עליהם, שהואיל והם לפניו על שולחנו, נפטרו בברכה שבירך. ואפילו אם מדובר במינים שונים לגמרי, כגון שבירך 'שהכל' על דג ורוצה אח"כ לאכול מן השוקולד שלפניו (מ"ב רו, כא).

אבל לגבי מאכלים שבביתו ולא על שולחנו, נחלקו הפוסקים, יש אומרים שברכה סתמית חלה על כל המאכלים שבביתו, ויש אומרים שחלה רק על המאכלים שלפניו. וכיוון שספק ברכות להקל, לא יברך על המאכלים הנוספים שבביתו שברכתם זהה, ובתנאי שהם דומים, כגון ששניהם פירות.

ומלכתחילה נכון לכוון תמיד בכל ברכה שמברכים, לפטור את כל המאכלים והמשקים שנמצאים בבית וברכתם זהה. ומי שהתרגל לחשוב כך, גם בפעמים ששכח לכוון זאת במפורש, פטר את שאר המאכלים והמשקים שבבית שברכתם זהה, שמן הסתם לכך הוא מתכוון.

בירך על פרי "בורא פרי העץ" מתוך מחשבה שיתכן שירצה לאכול עוד פירות ממה שנמצא בביתו, פטר את כל הפירות שבביתו, ואף שאינם לפניו על השולחן, ואף שלא ידע במדויק אילו פירות נמצאים אצלו. וכן אם בירך 'שהכל' על דג, והתכוון לפטור בברכתו את כל מה שאולי ירצה לאכול או לשתות שברכתו 'שהכל', פטר את כל המאכלים והמשקים שיש בביתו.

וכן מי שרגיל תמיד אחר שהוא אוכל פרי אחד ליטול עוד פירות ממינים שונים, גם אם לא חשב על כך במפורש בעת שבירך על הפרי הראשון, פטר את כל הפירות שהוא רגיל לאכול.

אבל אם כיוון לאכול רק פרי אחד ולא יותר, פטר אותו בלבד, ואם ירצה לאכול פירות נוספים, יצטרך לברך שוב. וכן אם בירך סתם, והביאו לו פרי שלא היה צפוי כלל שיביאו לו, כגון שהביאו אותו מבית אחר, צריך לברך עליו (שו"ע קעז, ה; רו, ה, מ"ב רו, כ).

הנאת האכילה כוללת שני מרכיבים: הנאת החיך מטעמו של האוכל, והנאת המעיים מערכו התזונתי. ויש מקרים שבהם אדם נהנה במעיו ולא בגרונו, ואזי הדין הוא, שאם אכל כדרך אכילה, עליו לברך לפני אכילתו.

אשר על כן, חולה שמזינים אותו דרך צינור (זונדה) שמזרים את מאכלו לתוך קיבתו, אינו מברך לא לפני אכילתו ולא אחריה. ואף שעל ידי כך הוא מקבל את המזון הנצרך לקיומו, מכל מקום כיוון שאין זה כדרך אכילה, לא חלה על כך תקנת הברכות.

האוכל מיני תבלינים, שמרוב חמיצותם או חריפותם אין רגילים לאוכלם לבדם, אינו מברך. אבל מי שבאופן אישי נהנה מטעם החומץ, השמן או התבלינים, הואיל ועבורו זוהי דרך אכילה או שתייה, מברך 'שהכל'. וכן להיפך, מי שנאלץ לאכול אוכל מסוים שמאוס עליו, למרות שבעיני אחרים הוא נחשב לאוכל טוב, לא יברך הואיל ועליו הוא מאוס.

אדם שאוכל מאכל שטעים לו אבל מבחינה תזונתית גורם לו יותר נזק מתועלת, צריך לברך, משום שבפועל הוא נהנה ממנו כדרך אכילה. למשל, חולה סכרת שאוכל שוקולד, או חולה לב שאוכל מאכל שומני, או הסובל מצרבת שאוכל מאכל מטוגן, אף שהמאכל עלול להזיק לו, כיוון שהוא נהנה בגרונו ואוכלו כדרך אכילה, עליו לברך. אבל האוכל מאכל שממש מסכן את נפשו, לא יברך, הואיל ואסור לו לאוכלו.

השותה מים לפני צום כדי לאגור נוזלים בגופו לקראת הצום, או העומד לצאת למסע ושותה מים כדי שלא יצמא אחר כך, או מינקת ששותה מים כדי להרבות את חלבה, כל זמן שאין להם הנאה מן השתייה – לא יברכו. אבל אם שתו לשם כך מיץ, או שהיו צמאים ולכן הם נהנים מהמים – יברכו.

האוכל מאכל או שותה משקה לרפואתו, אם טעמם מר, אינו מברך. אבל אם אין טעמם רע, למרות שבלא הצורך הרפואי לא היה אוכלם, כיוון שחיכו נהנה מהם מעט – מברך. אבל המוצץ גלולה שיש לה טעם מסוים, רק אם הוא ממש נהנה מהטעם, מברך 'שהכל', ואם אינו נהנה, אלא שבעזרת הטעם הוא יכול למצוץ את הגלולה בלא תחושת גועל – לא יברך (שו"ע רד, ח, מ"ב מג).

הטועם מאכל רק כדי לדעת את טעמו, ואח"כ פולטו מפיו, לא יברך. וכן מי שלועס אוכל לתינוק, אע"פ שהוא מרגיש בטעמו, אינו מברך. אבל הלועס מסטיק צריך לברך 'שהכל', מפני שכוונתו ליהנות מן הטעם, וזו דרך הנאה מקובלת. בנוסף לכך הוא גם בולע את מרכיבי הטעם שבמסטיק.

שלום וברכה למנויי ההלכה היומית. מן הסתם שמתם לב לכך שהייתה הפסקה במשלוח ההלכה היומית. תודה לרבים שהעירו על כך.
אנו מתחילים היום סבב הלכות חדש ומקווים שיהיה לכם לתועלת.
מוזמנים להזמין חברים להירשם לרשימת התפוצה לקבלת ההלכות גם כן בכתובת http://yom-yom.yhb.org.il/

"אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה, א). אבל מי שאינו נהנה – אינו מברך. לפיכך, מי ששבע לגמרי, עד שנפשו קצה באכילה נוספת, ובכל זאת נאלץ לאכול, כגון שלא נעים לו לפגוע במארחיו, לא יברך על אכילה זו, שנקראת 'אכילה-גסה'. אבל אם למרות ששבע עדיין יש לו תחושת הנאה בגרונו – יברך (מ"ב קצז, כח).

וכן הדין לגבי מים, שהואיל ואין להם טעם, פעמים שהשותה אותם אינו נהנה בחיכו, לפיכך אמרו חכמים: שדווקא "השותה מים לצמאו מברך" (ברכות מד, א), אבל אם שתאם לסיבה אחרת, כיוון שלא נהנה, אינו מברך. למשל, מי שנתקע לו מאכל בגרונו ושותה מים כדי להעבירו, או ששותה מעט מים כדי לסייע לו בבליעת גלולה לרפואה, אינו מברך. אבל השותה מיץ כדי להעביר את המאכל שנתקע בגרונו או כדי לסייע לבליעת תרופה, למרות שעיקר כוונתו להעביר את המאכל או לבלוע את התרופה, מכל מקום כיוון שיש למיץ טעם שנהנים ממנו – צריך לברך (ברכות מה, א, תוס' שם, שו"ע רד, ז, מ"ב מב).