הלכה יומית

ראשון ט״ו באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ז, ה

כיוון שיום הכיפורים הוא זמן סליחה וכפרה לקבלת תשובתם של ישראל, והתשובה מצריכה ווידוי, מצווה שיתוודה כל אדם בתחילת היום, היינו בתפילת ערבית. אלא שחששו חכמים שמא יארע לאדם דבר קלקלה בסעודה שלפני הצום, שישתכר ולא יוכל אח"כ להתוודות בערבית, או שייחנק בסעודתו וימות בלא תשובה, לפיכך תקנו שיתוודה כל אדם בתפילת מנחה שלפני הסעודה. ואע"פ שהתוודה במנחה צריך לחזור ולהתוודות בתפילת ערבית, לאחר כניסת היום, שאז הוא עיקר זמן הכפרה והווידוי. ואף שהתוודה בתפילת ערבית חוזר ומתוודה בתפילות שחרית, מוסף, מנחה ונעילה (יומא פז, ב). שבכל עת שאדם עומד ביום הכיפורים לפני ה' בתפילה, נכון שיתוודה, שמצוות היום היא תשובה. מה שאין כן בכל השנה, שאף שנהגו להתוודות בכל יום, אין מתוודים בתפילת עמידה. עוד אמרו בטעם הווידוי בכל התפילות, שאולי אירע לו דבר עבירה לאחר ערבית, לפיכך יחזור ויתוודה בשחרית, ואולי אירע לו דבר עבירה אחר שחרית, לפיכך יחזור ויתוודה במוסף, וכן במנחה וכן בנעילה, שיום הכיפורים מכפר עד סופו עם חשיכה (לבוש, שועה"ר תרז, א).

בתפילת לחש אומרים וידוי לאחר סיום הברכות של תפילת עמידה וקודם אמירת 'אלוהי נצור', ובחזרת הש"ץ מקום הווידוי הוא בתוך הברכה האמצעית, שהיא ברכת היום. מעיקר הדין אין חובה שהיחיד יאמר ווידוי בחזרת הש"ץ, אבל עליו לעמוד (שו"ע תרז, ג). אולם למעשה, כתבו הראשונים, שנכון לכל הציבור להתוודות עם שליח הציבור (ר"ן, רמ"א). וזאת כדי שכל אחד יאמר עשרה וידויים, כנגד עשר פעמים שמזכיר הכהן הגדול את השם המפורש (פניני הלכה ימים נוראים י, טו-טז). וכך הוא סדר עשרת הווידויים, אחד במנחה שלפני הצום, שני בתפילת ערבית של ליל יום הכיפורים. ועוד שמונה וידויים בארבע תפילות היום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה, בכל תפילה וידוי אחד בלחש ווידוי אחד בחזרת הש"ץ. אבל הווידוי שאומרים בסליחות שאחר תפילת ערבית אינו נחשב, כיוון שאינו נאמר בתוך תפילת עמידה (טור תרכא; מ"ב ב).

שבת י״ד באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת יא, ג

גם הפרדה בין שני מיני מאכלים מעורבים אסורה משום בורר. ואף ששני המינים ראויים לאכילה, כיוון שהם מינים שונים, והוא מעוניין שכל מין יעמוד בנפרד, הרי שכל מין נחשב אצלו כפסולת לגבי חברו, וממילא בהפרדתם הוא מתקנם, והרי הוא עובר באיסור בורר (שו"ע שיט, ג, באו"ה 'לאכול').

לפיכך, מי שיש לו תערובת של אגוזים ושקדים, והוא רוצה לאכול את האגוזים בלבד. האגוזים נחשבים אצלו כאוכל והשקדים כפסולת. ואם כן מותר לו ליטול את האגוזים מתוך השקדים כדי לאוכלם לאלתר, שכך היא דרך אכילה. אבל אם יוציא את השקדים, הרי הוא מפרידם כדרך בורר, ועובר באיסור תורה. ואם הוא רוצה להגיש לפני המסובים את האגוזים בנפרד ואת השקדים בנפרד, שניהם נחשבים לגביו כאוכל, ומותר לו להפרידם זה מזה כדי להגישם לאלתר לפני המסובים. אבל אסור להפרידם כדי להגישם לאחר זמן (באו"ה שיט, ג, 'היו לפניו').

כל שיש הבדל בטעם – נחשב כמין נפרד. לפיכך, חתיכות של בשר צלי שמעורבות עם חתיכות של בשר מבושל, וכן חתיכות של בשר עוף שמעורבות עם חתיכות של בשר הודו, הרי הם כשני מינים שאסור להפריד ביניהם. אבל כאשר כל מיני הבשר הם מאותו הסוג, אלא שיש שם חתיכות גדולות וקטנות, אין איסור להבדיל בין הגדולות לקטנות (רמ"א שיט, ג, עפ"י תה"ד).

שישי י״ג באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת יא, ב

הכלל החשוב ביותר בהלכות בורר הוא החילוק שבין הבורר כדרך מלאכתו, לבין מי שעוסק בהכנת המאכלים כדי לאוכלם לאלתר. לברור אוכל מפסולת כדרך מלאכה – אסור מהתורה. ליטול אוכל מתוך פסולת כדרך אכילה – מותר לכתחילה.

למשל, מי שיש לו בוטנים מעורבים בשברי קליפות, אינו חייב לאכול את כל הבוטנים עם הקליפות, אלא מותר לו ליטול את האוכל מתוך הקליפות ולאוכלו, ואין זו מלאכת בורר אלא כך היא דרך אכילה. וההיתר אינו רק ליטול בוטן אחד ולאוכלו, אלא מותר ליטול הרבה בוטנים מתוך הקליפות, להניחם בקערה, ואח"כ ללכת לשולחן ולאוכלם, שכך היא דרך אכילה. ואף לברור אוכל לצורך אחרים מותר, לפיכך, יכול אדם ליטול הרבה מאוד בוטנים מתוך קליפותיהם, ואף לפצח לשם כך עוד בוטנים, כדי להגישם לחבריו.

שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שהברירה תיחשב כדרך אכילה המותרת ולא כדרך מלאכה האסורה: א) שיקח את האוכל ולא את הפסולת, שכך היא דרך אכילה, אבל אם יקח את הפסולת מתוך האוכל, הרי הוא בורר כדרך מלאכה (עיין בפניני הלכה שבת יא, הלכה ו, והערה 10). ב) שיקח את האוכל ביד כדרך האוכלים, ולא בכלי המיועד למלאכת סינון או ברירה (פניני הלכה שבת יא, ז). ג) שההכנה תיעשה סמוך לאכילה, אבל אם יברור זמן רב לפני אכילתו, הרי הוא בורר כדרך מלאכתו (פניני הלכה שבת יא, ו).

כאשר כל שלושת התנאים מתקיימים, מובן שהאדם עוסק בהכנת אכילתו, אולם כשחסר תנאי אחד, הרי זה כמי שעוסק במלאכת בורר האסורה מהתורה.

נחזור לדוגמא שפתחנו בה: מי שיש לו בוטנים שמעורבים בקליפותיהם, מותר לו ליטול את הבוטנים ולאוכלם, שכל שלושת התנאים מתקיימים: א) הוא מוציא את האוכל מתוך הפסולת, ב) הוא עושה זאת בידו, ג) והוא עושה זאת לצורך אכילה סמוכה.

אבל אם ייטול את הקליפות כדי להכין את הבוטנים לאכילה, כיוון שהוציא את הפסולת מתוך האוכל כדרך מלאכת בורר, הרי הוא עובר באיסור תורה. וכן אם יוציא את הבוטנים כדי לאוכלם לאחר זמן רב, כיוון שהוא אינו עושה זאת לצורך אכילה סמוכה, הרי הוא בורר כדרך מלאכתו ועובר באיסור תורה. וכן אם ימציאו כלי שיסייע בברירת הבוטנים מקליפותיהם, אסור יהיה להשתמש בו בשבת, אפילו אם ירצה לאכול את הבוטנים מיד.

חמישי י״ב באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ז, ד

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הכהן הגדול מתוודה ביום הכיפורים בשם כל ישראל, שנאמר (ויקרא טז, כא): "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם". בנוסח זה היה מתוודה: "אנא 'השם', חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא 'בשם', כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפני עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך מפי כבודך: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי 'השם' תִּטְהָרוּ" (פניני הלכה ימים נוראים י, טו). החטאים הם שגגות, עוונות הם חטאים שבמזיד, והפשעים הם חטאים שנעשו במרד. וזה הסדר הראוי, מפני שראוי לבקש על הקל תחילה (יומא לו, ב; שו"ע תרכא, ה).

בווידוי זה הוציא הכהן הגדול את כל ישראל ידי מצוות הווידוי, ואף שמן הסתם היתה מעלה בכך שגם כל יחיד יתוודה באופן אישי על עוונותיו, מעלה היתה בווידויו של הכהן הגדול שעל ידו השתתפו כל ישראל יחד בתשובתם, ועל ידי כך תשובתם היתה עמוקה ושלימה יותר. לאחר שבית המקדש נחרב, תקנו חכמים שכל אחד מישראל יאמר בעצמו נוסח ווידוי כללי עבור כל ישראל, וכל יחיד מכוון בווידוי זה גם על חטאיו (יראים, רס"ג).

נוסח הווידוי שחייבים לומר ביום הכיפורים הוא: "אבל אנחנו חטאנו, עווינו, פשענו" (יומא פז, ב; רמב"ם הל' תשובה ב, ח; פר"ח, מ"ב תרז, יב). ונוהגים לומר נוסח מפורט זה לפי סדר האותיות (רב עמרם גאון): "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי, העוינו, והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר, יעצנו רע, כזבנו, לצנו, מרדנו, נאצנו, סררנו, עוינו, פשענו, צררנו, קשינו עורף, רשענו, שחתנו, תעבנו…" ועוד מוסיפים לפרט ולומר "על חטא שחטאנו לפניך וכו'" הכולל חטאים שונים בפירוט רב. על גבי נוסח זה, נוספו עוד לשונות וידוי שונים, כל עדה לפי נוסחה (לכאורה יש לשאול, היאך יכול צדיק לומר "מרדנו, נאצנו, עוינו פשענו", והרי בוודאי לא חטא בזדון או במרד? והיאך יאמר מי שנזהר בממון חבריו "גזלנו, חמסנו"? לתשובות לכך עי' פניני הלכה ימים נוראים ז, ד).

הווידוי צריך להיאמר בעמידה, וכך יש לנהוג במשך כל הווידוי עד סיום "על חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין… מלך מוחל וסולח" (שו"ע תרז, ג; מ"ב י). ונכון לכפוף את הראש או להשתחוות מעט בעת אמירת הווידוי, כדי להתוודות בהכנעה. ויש מהדרים להשתחוות ממש כדרך שמשתחווים באמירת 'מודים' (של"ה). ויש שרוצים להדר אבל ההשתחוויה הממושכת קשה להם, ונכון שישתחוו בעת אמירת "אשמנו, בגדנו" וכו', ובעת שיאמרו 'על חטא' יסתפקו בכפיפה קלה. נוהגים להכות על החזה באגרוף בעת אמירת הווידוי, כמודה ואומר, ליבי גרם לחטא (מ"ב תרז, יא).

רביעי י״א באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ז, ג

כיוון שיום הכיפורים הוא זמן סליחה וכפרה, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ", מצווה על כל אדם לשוב בתשובה ולהתוודות על חטאיו ביום הכיפורים (רמב"ם הל' תשובה ב, ז).

על ידי ווידוי בדיבור מפורש, התשובה נגמרת. שכך היא כל עבודתנו בעולם הזה, להוציא אל הפועל את הכוונות הטובות שכמוסות במחשבה ובלב. ועל ידי הווידוי בדיבור מפורש, המחשבות והרגשות שמלוות את התשובה מתבררות ומתלבנות, והחרטה עמוקה ונחרצת, והחוטא יוכל להתחזק שלא לחטוא יותר. לפיכך צוותה התורה את החוטאים שהביאו קרבן שיתוודו על עוונם, שנאמר (במדבר ה, ו-ז): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ…". וכן נאמר (ויקרא ה, ה): "וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". וכשם שהמקריב חטאת חייב להתוודות, כך כל מי ששב בתשובה חייב להתוודות על חטאו, ובזה תשובתו נגמרת (רמב"ם תשובה א, א).

וכך יש לנהוג במשך כל השנה, שאם חטא אדם בשגגה יאמר לפני ה' "חטאתי", ואם חטא במזיד יאמר "עוויתי", ואם חטא במרד יאמר "פשעתי". ובכך הוא מקיים את מצוות הווידוי, למרות שלא פרט בפיו את חטאו, אמנם בדרך כלל עדיף שיפרט את חטאו, ובמצבים מסוימים עדיף שלא לפרט את החטא (שו"ע תרז, ב; מ"ב ה, שעה"צ יא. ועיין פניני הלכה ימים נוראים ז, ד-ו, אימתי עדיף שיפרט החטא ואימתי לא).

שלישי י׳ באלול ה׳תשע״ו
הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל
פניני הלכה ימים נוראים ז, ב

מצוות עשה לשבות ביום הכיפורים מכל מלאכה, שנאמר (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם". וכל העושה מלאכה ביום הכיפורים, בנוסף לכך שביטל מצוות 'עשה' עבר על 'לא תעשה', שנאמר (שם כג, כח): "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ". לפיכך, כל שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת אסורות ביום הכיפורים. והעושה מלאכה במזיד – חייב כרת, ובשוגג – חייב חטאת. ורק לעניין אחד יש הבדל בין שבת ליום הכיפורים, שהעושה מלאכה במזיד בפני עדים שהתרו בו, בשבת חייב סקילה, וביום הכיפורים חייב כרת, שנאמר (שם כג, ל): "וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (רמב"ם הל' שביתת העשור א, א-ב; שו"ע תריא, ב).

כמו בשבת גם ביום הכיפורים המצווה לשבות מחייבת גם שלא נעשה את יום הכיפורים כיום חול. כלומר, בנוסף לאיסור מלאכה מצווה גם לשבות מטורח ועמל, שלא יפתח אדם חנות, ולא יעסוק בהובלת משאות לקראת מלאכת ימי החול. ואף שהעושה כן אינו עובר על אחת מל"ט המלאכות, מכל מקום הוא מבטל את המצווה לשבות ביום הכיפורים, שנאמר (שם כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם", הרי שמצווה לשמור על קדושת היום וצביונו, שהילוכו ודיבורו לא יהיה כביום חול (עיין בפניני הלכה שבת כב, א). זה הכלל: כל דיני שבת חלים ביום הכיפורים, ונוספה עליהם ביום הכיפורים המצווה להתענות, ועל כן יש בו יותר שביתה ופרישה מענייני העולם.

שני ט׳ באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ז, א

כמו שבתות וחגים, גם יום הכיפורים נקרא 'מקרא קודש', שנאמר (ויקרא כג, כז): "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם…" לגבי שבתות וחגים משמעות המצווה לענג את היום ולכבדו, וכדברי חכמים (ספרא אמור יב, ד): "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקייה" (רמב"ם יו"ט ו, טז; שו"ע תקכט, א). אולם ביום הכיפורים שצריך להתענות, המצווה לקדשו נותרה על ידי כיבודו בכסות נקייה. וכפי שאמרו חכמים (שבת קיט, א), שעל יום הכיפורים אמר הכתוב (ישעיהו נח, יג): "לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" – "שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה: כבדהו בכסות נקייה" (רי"ף ורא"ש יומא ח, ט).

רבים נוהגים ללבוש ביום הכיפורים בגדים לבנים, נאים ומכובדים, כדוגמת מלאכי השרת, שביום הכיפורים איננו נגררים אחר תאוות הגוף, ואנו נקיים מחטא כמלאכי השרת. וכן נוהגות נשים רבות ללבוש לבן, אבל מקפידות שלא להתפאר בתכשיטים ובגדים מקושטים ביום הכיפורים, מפני אימת יום הדין (מרדכי, רמ"א תרי, ד; מ"ב טז-יז). גברים רבים מיוצאי אשכנז נוהגים ללבוש 'קיטל', שהוא בגד לבן שרומז לשני עניינים. האחד כדוגמת מלאכי השרת, והשני כדוגמת תכריכים של מתים, שעל ידי זה הלב נשבר ונכנע ומתעורר לתשובה. ואין להתפנות לגדולים עם הקיטל, מפני שהוא בגד מיוחד לתפילה, אבל לקטנים מותר להתפנות בו (מטה אפרים יב; מ"ב יח)

מצווה לנקות את הבית לכבוד יום הכיפורים, ולפרוש על השולחן מפה נאה, כפי שנוהגים לקראת שבת (מרדכי, רמ"א תרי, ד; ערוה"ש ב). ומצווה להתרחץ לכבוד יום הכיפורים כפי שמתרחצים לקראת שבת. ויש נוהגים גם לטבול במקווה (פניני הלכה ימים נוראים ה, י).

מצווה לנקות את בית הכנסת, ולהכינו לקראת יום הכיפורים באופן הנאה והמכובד ביותר. וכן מצווה להדליק את כל האורות בבית הכנסת לכבוד היום, וכפי שנאמר (ישעיהו כד, טו): "עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'" (שו"ע תרי, ג-ד, מ"ב ט).

שלא כמו בצום תשעה באב, שאין מריחים בשמים, משום האבל על החורבן (שו"ע תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א). ביום הכיפורים נוהגים להריח בשמים ולברך עליהם, משום שהוא יום טוב, וכל מה שמכבד את היום ואינו אסור משום התענית, מצווה לעשותו.

ראשון ח׳ באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ב, ז

אומרים סליחות במניין, מפני שהקדיש וי"ג מידות רחמים הם דברים שבקדושה שצריך מניין כדי לאומרם (שו"ע תקסה, ה). ואם בזמן שנקבע לאמירת סליחות עוד לא התאסף מניין, יתחילו לומר 'אשרי' ותחינות ופיוטים וידלגו על י"ג מידות רחמים וההקדמה שלפניהן. ובעת שיתקבץ המניין יאמרו שלושה פסוקים, חצי קדיש, ומאז יתחילו לומר י"ג מידות רחמים בין התפילות והפיוטים (מ"ב תקפא, ד).

מי שנמצא במקום שאין לו מניין לאמירת סליחות, יכול אם ירצה לומר את הסליחות ביחיד, וידלג על י"ג מידות רחמים שצריך מניין כדי לאומרם, או שיקראם בטעמים כקורא בתורה. ויש אומרים שגם ידלג על התפילות שבלשון ארמית (שו"ע תקסה, ה; מ"ב תקפא, ד). ויש שנהגו לאומרן ביחיד (כה"ח תקפא, כו. עיין בהרחבות).

על אף שאין מצווה להתעטף בטלית בלילה, למנהג אשכנז חזן הסליחות צריך להתעטף בטלית, שכך הוא מנהג אשכנז ששליח הציבור מתעטף בטלית לכבוד התפילה והציבור (מ"א יח, ב, שעה"צ תקפא, ג). ולמנהג תימנים כל הציבור מתעטף בטלית.

למנהג ספרדים, החזן אינו צריך להתעטף בטלית, כך הוא בתפילת מנחה וקל וחומר בתפילת ערבית וסליחות שמתקיימים בלילה. אמנם כאשר החזן אינו לבוש בלבוש מכובד, כגון שאין לו חליפה, נכון שיתעטף בטלית (הרב אליהו, מקראי קודש א, הערה לה).

אם התפילה בלילה, החזן שמתעטף בטלית אינו מברך עליה, משום שיש בזה ספק, שלדעת הרא"ש צריך לברך על טלית בלילה, ולדעת הרמב"ם אין מברכים, וספק ברכות להקל (לבוש תקפא, א; ועיין מ"ב ו). ויש מדקדקים להתעטף בטלית של חבר, תוך שהם מכוונים שלא לקנותה, וכיוון שטלית שאולה פטורה מציצית, לכל הדעות אין מברכים עליה (ט"ז תקפא, ב).

גם כאשר חתן או בעל ברית משתתפים באמירת הסליחות, אומרים וידוי ונפילת אפיים. ואף שיש חולקים, כך הוא המנהג. וכיוון שאין באמירת סליחות חובה גמורה, עדיף שחתן ובעל ברית לא ישתתפו באמירת הסליחות, ובכך הציבור לא יכנס לספק.

מנהג ספרדים לומר חלק מהסליחות בישיבה וחלק בעמידה, ומנהג תימנים לומר את רוב הסליחות בישיבה, ומנהג אשכנזים לומר את כל הסליחות בעמידה. והמתקשים לעמוד, רשאים לשבת, ויתאמצו לעמוד בעת אמירת וידוי וי"ג מידות רחמים ובעת שפותחים את הארון. וזקנים וחלשים וחולים שגם זה קשה להם, רשאים לשבת במשך כל הסליחות (עיין פניני הלכה ימים נוראים יב).

שבת ז׳ באלול ה׳תשע״ו
הרב ראובן מרגליות זצ"ל
פניני הלכה שבת יא, א

ארבע מלאכות עוסקות בהפרדת האוכל מהפסולת: דש, זורה, בורר ומרקד.

מלאכת 'דש' היא המלאכה שמפרקת את האוכל מתוך בית גידולו. ונקראה המלאכה על שם פירוק גרגירי התבואה מתוך השיבולים והמוץ. לאחר קצירת התבואה ואיסופה, היו חובטים במקלות על השיבולים, כדי להפריד את גרגירי התבואה מהשיבולים. וכשהיתה התבואה רבה, היו מוליכים על השיבולים בהמה, וכדי לייעל את הדישה היו מחברים לה 'מורג', שהוא קרש רחב שחיברו לו סכינים או אבנים, והבהמה היתה גוררת אותו על השיבולים, וכך היו הגרגירים נפרדים מהשיבולים.

לאחר הדישה, נותרו עם גרעיני התבואה שאריות של קש ומוץ. כדי להוציאם, היו זורים את התבואה ברוח. כלומר, מעיפים בעזרת רחת את גרעיני התבואה כלפי מעלה, והרוח היתה מעיפה הלאה את המוץ והקש, שהם קלים, והגרעינים היו נופלים בחזרה לערימה, וזוהי מלאכת 'זורה'.

בתוך הערימה עדיין נותרו גושי עפר ואבנים, שאותם היו מוציאים בידיים, וזוהי מלאכת 'בורר'.

לאחר מכן היו טוחנים את גרעיני החיטה לקמח. אולם כיוון שקליפת גרעיני החיטה גסה יותר, נוצרים ממנה חלקיקים גסים הנקראים סובין. כדי להפריד את הקמח מהסובין, מרקדים את הקמח בנפה, הקמח יורד דרך המסננת שבנפה ואילו הסובין נותרים למעלה. וזוהי מלאכת 'מרקד'.

מלאכת 'בורר' נעשית ביד, ומלאכת 'מרקד' בכלי. במלאכת 'בורר' מוציאים את הפסולת ובמלאכת 'מרקד' הפסולת נשארת בנפה והקמח יורד למטה. מכאן שיש סוגים שונים של הפרדת אוכל מפסולת, וכולם שנעשו כדרך מלאכתם – אסורים מהתורה, ואם נעשו בשינוי – אסורים מדברי חכמים, ואם נעשו כדרך אכילה – מותרים, כפי שיבואר בהמשך הלימוד היומי.

שישי ו׳ באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כז, טז

כולם מסכימים שעל השוטרים לחלל שבת לצורך הצלת נפשות, שאם נמצא חפץ חשוד או שנתגלתה תנועה חשודה של אנשים מסוכנים, צריך להזעיק את המשטרה. וכן כאשר מתעוררת קטטה קשה שעלולה להתגלגל לשפיכות דמים, צריך לקרוא למשטרה. וכן כאשר גנבים פורצים לבית ויש חשש שיפגעו בדיירים, יש להזעיק את המשטרה.

אבל במצב שאין נשקפת סכנה לחיי אדם, דעות רבות נאמרו בעניין (עי' היכל יצחק או"ח לב; ישכיל עבדי ה או"ח מד; צי"א ד, ד; שש"כ מא, כד-כה; ילקו"י שכט, כ-כז), ומורנו ורבנו הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני יז) התיר לניידות השוטרים לסייר עם נהג יהודי, וגם לחזור מהאירוע ולהסיע גנבים שנתפסו עם נהג יהודי. כי אם נניח מעט לפושעים בשבת, או שנקשה על השוטרים למלא את תפקידם, עד שאולי יתפטרו או יתרשלו במילוי תפקידם, תגבר הפשיעה עד לסכנת נפשות. ולכן מותר לעשות כל מה שנצרך למניעת הפשיעה בשבת. וכן למדנו שהתירו חכמים ליוצאים להציל לחזור למקומם, למרות שהם צריכים לטלטל את הנשק שלהם ברשות הרבים, מפני שאם נאסור עליהם לחזור, יש לחשוש שבעתיד יתרשלו מלצאת להציל (פניני הלכה שבת כז, י). וכן אמרו חכמים, שכאשר צריך לטפל בחולה מסוכן, גם אם יש שם גוי, עדיף שיהודי יעשה את כל המלאכות הנדרשות להצלתו, מפני שאם יבקשו מהגוי לעסוק בהצלתו, יתכן שבעתיד כשיצטרכו לטפל בחולה מסוכן ולא יהיה שם גוי, יחששו לחלל שבת כדי להצילו (שם, ד). וכן לגבי עבודת המשטרה, אם ביום השבת תוגבל פעולתה בתפישת גנבים ומניעת פשעים, הדבר יעלה לבסוף בחיי אדם. ויש להוסיף, שכיום, חלק מהפשיעה

קשור לפעילות טרור, ולכן המאבק נגד גנבים הוא במידה רבה גם מאבק נגד מחבלים, שכרוך באופן ישיר בהצלת חיים.

אבל לכל הדעות אסור להזמין משטרה כדי שימלאו דו"ח שנועד לצורך כספי, כדי לתבוע את חברת הביטוח וכדומה. וכן אסור להזעיק משטרה כדי לטפל בשכנים שמרעישים בלילה.

והמשטרה צריכה להעמיד רבנים שיבדקו את כל מערך הפעילות המשטרתית, ויחד עם המפקדים יקבעו מה הכרחי לביצוע בשבת ומה אינו הכרחי. וכן יקבעו נהלים מיוחדים לשבת כדי למעט באיסורים, שבכל מה שאפשר לשנות – יוכלו השוטרים לשנות. וכן יקבעו נוהל, שאם יש במשמר שוטר גוי, מוטב שהוא יהיה הנהג והוא יכתוב את הדו"חות. וכן ידאגו לספק לכל השוטרים 'עט שבת' שאיסור הכתיבה בו מדברי חכמים (שם יח, ב. ועי' בהרחבות).