הלכה יומית

חמישי ה׳ באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ב, ו

הזמן הטוב לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר לקראת סוף הלילה, שאז היא שעת רחמים ורצון, שעה של ציפייה לקראת עליית האור וגילוי דבר ה' בעולם. ובאותה שעה כולם ישנים והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצאת מעומק הלב, ובוקעת את כל המחיצות ומתקבלת. ומכל מקום כבר משעת חצות הלילה מתחיל הזמן הראוי לאמירת הסליחות, מפני שמחצות הלילה מתחילה הציפייה לעליית השחר, והוא זמן של חסד ורחמים.

בדורות האחרונים אנשים רגילים לשכב לישון בשעות מאוחרות בלילה, וזמן הקימה המקובל הוא בין שש לשבע, כשעתיים לאחר אשמורת הבוקר, ואם יקומו באשמורת, יהיו עייפים במשך כל היום, ועבודתם ולימודם עלולים להיפגע. ולכן רבים נוהגים לקום כיום לסליחות כשעה או חצי שעה לפני השעה שהם רגילים להתפלל שחרית. ואף שכבר עלה השחר, השעה עדיין ראויה לאמירת סליחות. ואם יוכלו לומר סליחות אחר חצות הלילה, עדיף. ובכל אופן צריך להיזהר שאמירת סליחות לא תגרום לעייפות כזו שתפגע ביכולתו של האדם לקיים את חובותיו כלפי עבודתו או תלמודו.

יש אומרים שציבור שאינו מצליח להתארגן לקימה מוקדמת לאמירת סליחות, כהוראת שעה רשאי לומר סליחות בעשר בלילה, למרות שעדיין לא הגיעה שעת חצות (עיין אג"מ או"ח ב, קה). אולם למעשה עדיף לומר סליחות ביחיד בזמן הראוי, מפני שלדעת המקובלים ופוסקים רבים, אין הזמן שלפני חצות הלילה מתאים לאמירת סליחות, כי אז היא שעה שמידת הדין מתוחה, ואוויר העולם מלא בטרדות וזוהמא של מיני מחשבות ומעשים שאינם טובים (ברכ"י תקפא, א-ב, שע"ת א; מ"ב תקסה, יב).

יש סוברים שצריך לדקדק שלא לומר דבר שקר בעת הסליחות, שיש פיוטים שאומרים בהם "קמנו באשמורת", ומי שאומר את הסליחות לאחר עלות השחר, או סמוך לחצות הלילה, צריך לדלג על פיוטים אלו (ערוה"ש תקפא, ד). והמנהג שלא לדקדק בזה, מפני שהנוסח נתקן על כל ישראל, וכיוון שבכל יום ישנם מישראל שקמים באשמורת, כל אחד מישראל רשאי לומר בזכותם "קמנו באשמורת".

רביעי ד׳ באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ב, ה

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכך נהגו בשתי הישיבות הגדולות שבבבל, והיו מקומות מעטים שנהגו לומר בהם סליחות גם בכל חודש אלול.

בסוף תקופת הראשונים נתקבל המנהג בקהילות ספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה (שו"ע תקפא, א). וביום ראש חודש אלול עצמו אין אומרים סליחות (רמ"ע מפאנו עט, כה"ח א). וככל שמתקרבים יותר לראש השנה, כך רבים יותר נזהרים לקום לסליחות, ובמיוחד מקפידים על כך בעשרת ימי תשובה.

מנהג אשכנזים, להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כלומר, אם ראש השנה חל ביום חמישי או שבת, אזי מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת הסמוך לראש השנה. אבל אם ראש השנה חל ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת שלפני כן.

אף שלא תקנו הראשונים לומר סליחות כחובה, כך הוא מנהג ישראל. אמנם מי שהקימה לסליחות קשה לו, אינו חייב לקום לסליחות בחודש אלול. ובעשרת ימי תשובה ישתדל להקפיד יותר לומר סליחות, מפני שימים אלו מסוגלים יותר לתשובה וכפרה (עיין ר"ה יח, א; רמב"ם תשובה ב, ו).

מי שאינו יכול לישון מוקדם, והקימה לסליחות תגרום לו עייפות שבעטייה לא יוכל למלא את חובותיו בעבודתו, גם בעשרת ימי תשובה עדיף שלא יקום לסליחות. וישתדל במקום זאת לומר פרקי תהלים, ואם ירצה, יוכל במשך היום לומר את קטעי הסליחות שמותר ליחיד לומר (פניני הלכה ימים נוראים ז).

מקובל להורות, שגם תלמיד חכם שרגיל לשקוד על תלמודו, ראוי שיקדיש את הזמן הנדרש לאמירת סליחות (ברכ"י ושע"ת תקפא, א). וכן נוהגים בכל הישיבות לומר סליחות למרות שזמן אמירתן הוא על חשבון זמן הלימוד. אמנם מי שהקימה המוקדמת תגרום לו לאובדן זמן לימוד ארוך יותר מאשר משך הזמן המוקדש לסליחות, מפני ששינוי הסדרים יגרום לו אח"כ לחוסר ריכוז, מוטב שלא יקום לסליחות.

שלישי ג׳ באלול ה׳תשע״ו
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
פניני הלכה ימים נוראים ב, ד

כיוון שלא תקנו חכמים תקנה מפורשת לומר סליחות, ממילא אין לסליחות נוסח מסודר, וכל עדה הוסיפה תחינות ופיוטים משלה. מכל מקום ישנה מסגרת כללית שנוהגת בכל העדות: פותחים באמירת 'אשרי' (תהלה לדוד), שכן מקובל לפתוח כל תפילה בדברי שבח לה'. לאחר מכן אומרים חצי קדיש, ואומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" וכו', ו"שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" וכו', ועוד פסוקי בקשה ותחנונים, ואומרים י"ג מידות רחמים, וידוי, ו"אשמנו מכל עם", ולקראת הסיום אומרים את התחינה "עננו אבינו עננו" וכו', ו"ה' עשה למען שמך" וכו'. בסוף הסליחות נופלים אפיים וחותמים בקדיש תתקבל (סדר רב עמרם גאון).

על גבי הנוסח הבסיסי, אם רוצים להוסיף פסוקים, סליחות ופיוטים ממה שתקנו הפייטנים – מוסיפים. ואכן נהגו ישראל להוסיף פיוטים רבים בסליחות, ובין פיוט לפיוט נוהגים לומר י"ג מידות רחמים. בפיוטים אלה יש הבדל בין נוסח ספרד לאשכנז. עוד הבדל ישנו, שלמנהג ספרד אומרים את אותו הנוסח בכל הימים, ולמנהג אשכנז, על גבי הנוסח הבסיסי מוסיפים בכל יום פיוטים אחרים.

כאשר זמנם של המתפללים קצר, ידלגו על חלק מהפיוטים, ויאמרו את עיקר הסליחות שהזכרנו, וישתדלו לומר את הפיוטים שמעוררים יותר לתשובה.

שני ב׳ באלול ה׳תשע״ו
פניני הלכה ימים נוראים ב, ב

מנהג רבים מישראל מימות הגאונים להשכים באשמורת הבוקר בעשרת ימי תשובה לאמירת 'סליחות', כדי להתעורר לתשובה ולבקש סליחה ומחילה, ולהתחנן לפני ה' שירחם על עמו שנמצא בגלות ובצרה. ואל יביט אל הפשעים והחטאים אלא יזכור את הברית שכרת עם אבותינו ועמנו, ויזכור את עקדת יצחק ואת עקדת כל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת שמו. ולהתפלל על קיבוץ הגלויות ועל בניין הארץ וירושלים ועל הקמת בית המקדש והחזרת השכינה לציון.

נהגו לבקש סליחות בימים אלו דווקא, מפני שבהם התפילה נשמעת יותר, ובהם ישראל עומדים לדין. וראוי לכל יחיד לשתף את עצמו עם הציבור, ולהרבות בתפילה על כלל ישראל והשראת השכינה וקידוש שמו יתברך בעולם. ודווקא מתוך כך גם תפילותיו האישיות יתקבלו.

מנהג ישראל בימים אלו ללמוד בספרי מוסר ולקבוע דרשות התעוררות לתשובה. ויש נוהגים לדרוש לפני הסליחות בדברי התעוררות ותוכחה.

ראשון א׳ באלול ה׳תשע״ו ב׳ דראש חודש
פניני הלכה ימים נוראים ב, א

ימי אלול ועשרת ימי תשובה מתאימים במיוחד לחזרה בתשובה, שכן מצאנו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל (עי' שמות לב). שבראש חודש אלול שב ועלה משה רבנו להר סיני להתפלל ולבקש בשם ישראל סליחה ורחמים לאחר חטאם, וביום הכיפורים נתקבלה תשובתם של ישראל לגמרי, וירד משה לתת לישראל את הלוחות השניים ולבשר להם על סליחתם. הרי למדנו שארבעים הימים שמתחילת אלול ועד יום הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה.

בראש חודש אלול כשעלה משה להר, העבירו שופר בכל המחנה שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. על כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה (פרקי דר' אליעזר מו). ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).

לכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בציבור בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. יחיד שלא שמע שופר, אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר.

שבת ל׳ באב ה׳תשע״ו שבת ראש חודש
פניני הלכה שבת כז, יז

במקום שיש עירוב, מותר לאנשי רפואה ומתנדבי הצלה שהולכים תמיד עם מכשיר איתורית או טלפון נייד, לצורך הצלת חולים ופצועים, לשאת את המכשירים הללו בשבת. וכן מי שרגיל ללכת עם אקדח או רובה, רשאי לשאתו בשבת בלא הגבלה. ואין בזה איסור מוקצה, מפני שלדעת רבים האקדח הוא כלי שמלאכתו להיתר, שכל יעודו לצרכי הגנה והרתעה. וכן מכשיר קשר שנועד לצרכי הצלה, הוא כלי שמלאכתו להיתר. ואמנם טלפון נייד, שרוב שימושו לשיחות שאינן קשורות להצלת נפשות, הוא כלי שמלאכתו לאיסור, אלא שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, ולכן מותר לטלטל אותו לצורך הצלת נפשות.

אבל במקום שאינו מוקף עירוב, אין לצאת בהם. וכאשר יש צורך הנוגע לפיקוח נפש שאנשים יהיו צמודים לנשק ומכשירי קשר, כדי שיוכלו לטפל במצבי חירום, מותר להם לצאת עמהם למקומות שהכל רגילים לצאת בשבת, כגון לתפילות ושמחות. שאם לא נתיר להם זאת, לא יימצאו מתנדבים לביטחון והצלה, אלא שבדרך כלל נוהגים להתיר על סמך שיקול זה איסורי חכמים בלבד, ורק בשעת דחק גדול מתירים איסורי תורה (פניני הלכה שבת כז, הערה 12). לפיכך, ישאו את מכשיר הקשר בשינוי, כגון בין החולצה לגופיה, שבאופן זה הטלטול אסור מדברי חכמים. ואת הנשק ישאו כדרכם, מפני שיש סכנה בלקיחתו בשינוי. בנוסף לכך, יש סוברים שאין הנשק נחשב כמשא לאנשי ביטחון, מפני שכך הוא דרך מלבושם.

אבל לשם טיול אסור לצאת עם הנשק או מכשיר הקשר במקום שאינו מוקף עירוב. לפיכך, אנשים שחפצים לטייל מחוץ לעירוב, אם מסיבות ביטחוניות הם צריכים ללכת שם עם נשק, לא יצאו לטיול, שאין לגרום לטלטול הנשק בלא צורך.

חיילים שרוצים לצאת מהבסיס שלהם כדי להשתתף בתפילה שמתקיימת בישוב הסמוך, ועליהם לעבור במקום שאינו מוקף עירוב עם נשק ומכשיר קשר, לאחר שיצאו מהבסיס יניחו את הנשק ומכשיר הקשר על מקום פטור, ומשם יקחוהו הלאה עד הישוב. וכן יעשו בחזרתם, כמבואר בפניני הלכה שבת כא, ז.

(על כיבוי דליקה מסוכנת, עיין פניני הלכה שבת טז, ו-ז. על הפעלת מערכות אזעקה בשבת, עיין פניני הלכה שבת יז, טו).

שישי כ״ט באב ה׳תשע״ו ערב ראש חודש

אין אדם חייב לוותר על מנוחתו או על דברים שיקרים לו כדי שחברו שעוסק בהצלת נפשות ימעט בעשיית מלאכות. בנוסף לכך, יש לחשוש שאם יצטרך לוותר על דבר שיקר לו, יתרשל מלעשות את הדבר הנצרך להסרת הסכנה. למשל, הרואה כבלי חשמל שנפלו והם גלויים ועלולים לסכן חיי אדם, למרות שהיה יכול לעמוד שם עד צאת השבת כדי להזהיר את העוברים ושבים שלא יגעו בחוטים, אם הדבר קשה לו, כגון שיעברו עוד כמה שעות עד צאת השבת, יכול להזעיק את עובדי חברת חשמל שיסעו ברכב ויבואו לתקן את החוטים בשבת (רשז"א בשש"כ מא, כא; ציץ אליעזר ח"ח טו, יא, ז).

וכן כאשר חולה מסוכן נמצא בדירה קרה מאוד עד שסכנה עבורו אם לא יחממו את הבית, למרות שאצל השכן דולק תנור, אין צריך לבקש ממנו לוותר על נוחותו ולהכניס את החולה לביתו, אלא ידליקו את התנור בדירת החולה, שפיקוח נפש דוחה שבת. וגם אם בקשו מהשכן להכניס את החולה לביתו, אינו חייב להיענות לבקשתם (עפ"י רשז"א שש"כ לב, הערה קעד, ולמד זאת מדין הבא במחתרת שאין מחייבים את בעל הבית לוותר לגנב).

וכן חייל שניצב על משמרתו, אינו צריך להתנדב לשמור עוד משמרת, כדי לחסוך את הנסיעה הנצרכת להחלפתו. שהואיל ומותר לנסוע בשבת כדי לבצע את חילופי השומרים, אין השומר צריך להתאמץ ולוותר על המנוחה כדי למנוע את הנסיעה.

וכן חיילים שצריכים לצאת עם טנק למשימה ביטחונית, ואם יסעו בדרך הקצרה יקרעו את העירוב, כל זמן שלא קבלו הסכמה מכל הנהנים מהעירוב, יסעו בדרך הארוכה, שאין הנהנים מהעירוב צריכים לוותר על העירוב שלהם כדי שנהג הטנק ימעט בנסיעה בשבת. וכן רכב שצריך לפנות חולה לבית חולים, למרות שהוא יכול לקצר את דרכו על ידי נסיעה בגינות פרטיות וציבוריות, יסע מסביב, שאין היחיד או הציבור צריכים לוותר על הגינות שלהם כדי שזה שעוסק בהצלת נפשות ימעט בעשיית מלאכות (רשז"א כמובא בהצבא כהלכה כו, ד-ז. ועי"ש שיש חולקים).

חמישי כ״ח באב ה׳תשע״ו
הרב דוד כהן זצ"ל (הרב 'הנזיר')
פניני הלכה תפילה כב, ד2

מצווה על כל האנשים והנשים שרואים את הכתב לכרוע ולומר "וזאת התורה" וכו' (מס' סופרים יד, יד; שו"ע קלד, ב). ורבים מהאשכנזים לא נהגו לכרוע, ויש שלימדו על כך זכות, אבל לכתחילה ראוי לכרוע בעת שרואים את הכתב (הר צבי או"ח א, סד).

יש נוהגים להצביע על הספר בעת שאומרים "וזאת התורה" וכו', ולאחר מכן מנשקים את האצבע. ויש נוהגים לאחוז בציצית ולהצביע בה על הספר, ואח"כ מנשקים את הציצית.

הנהיגו הגאונים לומר חצי קדיש אחר סיום הקריאה בתורה, כפי שנוהגים לומר אחר אמירת פסוקים (פס"ת קמז, ט). וכדי שלא להפסיק יותר מדאי בין התפילה לקדיש תתקבל שאחר 'ובא לציון', אומרים חצי קדיש בלבד.

האשכנזים נוהגים לומר בעת גלילת ספר התורה 'יהי רצון', ובימים שאין אומרים תחנון אין נוהגים לאומרו (עי' פס"ת קמז, ז).

למנהג אשכנז וחלק מספרדים, מחזירים את ספר התורה לארון אחר הקריאה בתורה ולפני אמירת 'אשרי'. ולמנהג חסידים ורוב ספרדים, מחזירים את הספר אחר 'ובא לציון' וקדיש תתקבל.

נוהגים לומר פסוקים בעת שמוליכים את ספר התורה ומכניסים אותו לארון.

רביעי כ״ז באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כב, ד1

תקנו חכמים להגביה את ספר התורה ולהראות את אותיותיו לכל הקהל. המנהג המקורי היה להגביה את הספר לפני הקריאה (מס' סופרים יד, יג-יד). וכך נוהגים ספרדים ומקצת אשכנזים, וכך המנהג לפי האר"י. ורוב האשכנזים נוהגים להגביה אחר הקריאה, כדי שהכל ידעו ששמיעת הקריאה היא העיקר, ומתוך כך מראים את התורה לעם (שו"ע קלד, ב; מ"ב ח; כה"ח יז; פס"ת ט).

וכל כך חשובה ההגבהה, עד שאמרו חכמים (מגילה לב א), שהגולל, והכוונה למגביה, נוטל שכר כנגד כל מי שעלה לתורה. ולכן ראוי לכבד בהגבהה את אחד מנכבדי הקהל. וכיום נהגו לכבד בהגבהה גם אנשים פשוטים, אבל המנהג היותר נכון הוא, לכבד בהגבהה את נכבדי הקהל. ומכל מקום, צריך להיזהר שלא לכבד בהגבהה אדם שיש חשש שהספר יפול מידיו.

לכתחילה צריך שהספר יהיה פתוח בעת ההגבהה על מקום הקריאה, ואם לא היה פתוח במקום הקריאה, אין צורך לחזור ולהגביהו (עי' פס"ת קלד, ד). בספר תורה אשכנזי צריך המגביה לפתוח את הספר כדי שיראו ממנו שלושה עמודים (מ"ב קלד, ח).

ישנם מגביהים שטועים ומסתובבים מעט לימין ומעט לשמאל, ורבים מהקהל העומדים לצד ארון הקודש אינם יכולים לראות את הכתב. וצריך המגביה להקפיד שכל המתפללים יוכלו לראות את אותיות התורה, והטוב הוא שהמגביה יסתובב סיבוב שלם במתינות, וכך הכל יוכלו לראות את אותיות התורה (עי' פס"ת קלד, ה).

שלישי כ״ו באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כב, ג

נהגו לומר פסוקים בעת פתיחת הארון ובעת הולכת ספר התורה לתיבה, וכן בעת החזרתו, כמודפס בסידורים, כל עדה לפי מנהגה.

האשכנזים נוהגים לומר תחילה "א-ל ארך אפיים" וכו', ואין אומרים אותו ביום שאין אומרים בו תחנון. ואחר כמה פסוקים נוהגים האשכנזים לומר 'בריך שמיה'. והספרדים נוהגים לאומרו בשבתות וימים טובים בלבד, ויש שנוהגים לאומרו גם בראשי חודשים (פס"ת קלד, יג).

יחזיק החזן את ספר התורה ביד ימינו, וכשיאמר 'גדלו' יגביה מעט את ספר התורה, ולמנהג אשכנז, בשבתות וימים טובים אומר החזן גם 'שמע' ו'אחד' ומגביה את הספר, והקהל חוזר אחריו. אח"כ ילך החזן מצד ימין כדי להביא את ספר התורה לתיבה (רמ"א קלד, ב; מ"ב יג). נהגו שכל מי שספר התורה עובר לידו מנשקו ומלווהו מעט. הרוב נוהגים לנשק את התורה בפיהם ממש, ויש שנוגעים בו בידם ומנשקים את היד (עי' פס"ת קמט, א-ב). ונכון לחולה או מצונן שלא ינשק את התורה בפיו, כדי שלא ידביק את שאר המתפללים במחלתו.

הגבאי צריך להכין את ספר התורה במקום הקריאה, כדי שלא יצטרכו לגוללו בציבור, מפני שאין זה כבודו של הציבור להמתין עד שיגללו את ספר התורה למקום הקריאה. ואמנם בדרך כלל אין צורך בזה, מפני שהקריאה נעשית לפי סדר פרשיות השבוע. אבל בחגים וראשי חודשים ותעניות קוראים שלא לפי הסדר, וצריך להכין לקראת אותם הימים את ספר התורה, וכן אחריהם צריכים לחזור ולגלול את ספר התורה לסדר קריאת פרשיות השבוע.

אם בטעות הוציאו ספר אחר, המנהג הרווח שאין מחליפים אותו, ולמרות שהציבור יצטרך להמתין עד שיגללוהו למקום הקריאה, מכל מקום זהו כבודו של ספר התורה, שאחר שהוציאוהו שוב אין מחליפים אותו באחר (כה"ח קמד, יג). ויש אומרים, שמפני ביטול זמנו של הציבור רשאים להחליף את ספר התורה שהוצא בטעות, ואפילו אם כבר הניחוהו על הבימה. ובשעת הצורך, כאשר הציבור מקפיד על זמנו, אפשר לסמוך על דעתם (אג"מ או"ח ח"ב לז).