הלכה יומית

ראשון ד׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יט, ט

עשרה שהתפללו כל אחד לבדו, ונתאספו אח"כ למקום אחד, הואיל וכל אחד ואחד מהם התפלל ביחידות, אין להם מעמד של מניין, ואינם יכולים לומר את חזרת הש"ץ (רדב"ז, מ"ב סט, א; כה"ח א. ו'ברכו' משלימים למאחרים בסוף התפילה, כמבואר בפניני הלכה תפילה כג, ט).

אבל אם היה ביניהם אחד שעדיין לא התפלל, אחר ברכת 'ישתבח' יאמר חצי קדיש ו'ברכו'. וכשיגיע לתפילת עמידה, יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, ויאמרו עימו קדושה. וכך יוכלו כולם לשמוע קדיש, ברכו וקדושה. וזהו דין 'פורס על שמע'. וכן במנחה, אחד שלא התפלל, יאמר אשרי קדיש ויתפלל עמידה ויאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול.

וכן דין יחיד שאיחר לתפילה, אם יש שם תשעה שמוכנים לענות אחריו, כשיגיע ל'ישתבח' יאמר קדיש ו'ברכו', וכשיגיע לתפילת עמידה, יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול רם וירוויח את אמירת הקדושה.

ואם התאספו ששה להתפלל, והצטרפו אליהם עוד ארבעה שכבר התפללו, יכול החזן לומר את כל סדר התפילה, שהואיל ויש שם עשרה יהודים ובתוכם רוב מניין שעדיין לא התפלל, יש להם דין מניין.

אבל אם הם רק חמישה שלא התפללו, דינם כדין יחיד, שכשיגיעו ל'ישתבח' יאמרו קדיש ו'ברכו', וכשיגיעו לתפילת עמידה, אחד מהם יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול רם ויאמרו קדושה (עיין באו"ה סט 'אומר').

שבת ג׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כז, ג

אמרו חכמים סברה: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה, ב). אולם למעשה, גם כשברור שהניצול לא ישמור שבת, מצווה לחלל שבת כדי להצילו, כי זו מגמת התורה, להוסיף חיים. ולכן, מחללים שבת גם על שוטה שפטור מן המצוות, וכן מחללים שבת על הצלת חולה מחוסר הכרה שעומד למות, כדי לקיים אותו עוד שעה אחת (באו"ה שכט, ד, 'אלא').

מחללים שבת כדי להציל עובר שברחם אמו, גם כשהוא בן פחות מארבעים יום (בה"ג ריטב"א, באו"ה של, ז, סוד"ה 'או').

וכן מחללים שבת על תינוק שנולד טרם זמנו. ואף שבעבר היה ברור שכל מי שנולד בחודש השמיני להריון ולא נגמרו שערותיו וציפורניו לא יחיה, ולכן לא חיללו עליו את השבת כדי להצילו, כיום שהרפואה השתכללה ויש אינקובטורים, כל אימת שהרופאים מעריכים שיש סיכוי שהפג יחיה ויעמוד על רגליו, מחללים עליו את השבת כדי להצילו (עיין שו"ע של, ז-ח; שש"כ לו, יב, הערה כו).

מעיקר הדין אסור ליהודי לחלל שבת עבור גוי, שכן מותר לחלל שבת רק עבור מי שנצטווה בעצמו לשמור שבת. אולם למעשה הלכה זו מתקיימת רק כאשר יש שם גוי שיכול להציל את חברו. אבל כאשר אין שם גוי שיכול להצילו, צריך היהודי לטפל בגוי, גם כאשר הדבר כרוך בחילול שבת. שהואיל ואנו רוצים שגויים יצילו יהודים, גם אנו צריכים להציל אותם. נמצא שהצלת הגוי בשבת בכלל פיקוח נפש (ע"ע הערה 2).

שישי ב׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כז, ב

כל מחלה שהרופאים רגילים להתייחס אליה כמסוכנת, ואנשים רגילים להזדרז כדי להציל את החולה בה, גם אם רק מיעוט קטן מת ממנה, הרי היא נחשבת מסוכנת, ומחללים עליה את השבת. ולכן מסיעים יולדת לבית חולים, למרות שברוב מוחלט של המקרים תוכל ללדת בבית בשלום (מ"מ ב, יא). אבל מחלות וסכנות שאין רגילים להתייחס אליהן כמסוכנות, אין מחללים עליהן את השבת (שבט מיהודה ח"א יט, ב; שש"כ לב, הערות ב, כג).

חכמים הגדירו מצבים שונים כמסוכנים, כגון: מכה של חלל, היינו כאב גדול או פצע או שטף דם בתוך חלל הגוף; מכה על גב היד או גב הרגל, היינו חתך מסוכן או זיהום; חום גבוה מאוד; נשיכת עקרב או נחש וחולי בעיניים (שו"ע שכח, ג-ט). וכל המקרים הללו, שנקבעו על סמך הניסיון, מוסכמים כעקרון על רופאי זמנינו, אלא שכיום המינוחים שונים. ולא כאן המקום להרחיב בגדרי המצבים של סכנת נפשות. אלא כך הוא הכלל, אם נראה לאנשים שם, שהחולה או הפצוע בחשש סכנת חיים, עושים מיד את הנדרש כדי להצילו. אם צריך להזמין רופא – יזמינו רופא, ואם צריך להסיעו לבית חולים – יסיעו אותו לבית חולים.

וכאשר האנשים שנמצאים שם אינם יודעים אם יש חשש סכנה במצבו, שואלים רופא או אחות או חובש שנמצאים במקום, או שמתקשרים לרופא. וכאשר רופא סבור שיש ספק סכנת חיים במצבו של החולה, גם אם החולה יטען שאין במצבו שום סכנה, והוא אינו רוצה שיחללו עבורו שבת, שומעים לרופא (שו"ע שכח, י; תריח, א, ה).

אם החולה טוען שמצבו מסוכן, גם אם הרופא סבור שמצבו אינו מסוכן, צריך לחלל עליו שבת ולהסיעו לבית חולים כדי לבודקו, כי "לב יודע מרת נפשו", ולפעמים רק החולה עצמו מבחין במצבו. וכן כאשר החולה תובע תרופה מסוימת או טיפול מסוים שלפי ניסיונו יכול להציל את חייו, שומעים לחולה (שו"ע תריח, א). וזה בתנאי שיש הגיון מסוים בדברי החולה, שאז אנו סומכים על הרגשתו. אבל אם מחלתו ידועה והחולה דורש טיפול שלדעת הרופאים אינו מועיל, שומעים לרופא (באו"ה שכח, י, 'ורופא'). וכן כאשר החולה ידוע כפחדן גדול, אם זה שמבין שם ברפואה בטוח שאין סכנה במצבו, אין מחללים עליו את השבת.

המתחסד לשאול רב, אם לחלל שבת כדי להציל חולה מסוכן, הרי זה שופך דמים, כי בעוד שהוא שואל, מצבו של החולה עלול להחמיר, והתורה צוותה (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וגם הרב שתלמידיו שואלים זאת מגונה, שהיה צריך ללמד אותם שפיקוח נפש דוחה שבת (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה; מ"ב שכח, ו).

חמישי א׳ בתמוז ה׳תשע״ו ב׳ דראש חודש
פניני הלכה תפילה יט, ח

כשיגיע החזן למודים, שוחים כל הקהל עימו, ואומרים 'מודים-דרבנן', שנוסחו שונה מנוסח מודים של תפילת עמידה, כמבואר בתלמוד (סוטה מ, א).

וכל הקהל כורע ב'מודים-דרבנן'. וכריעה זו כדין הכריעה ב'מודים' שבתפילת הלחש (מ"ב קכז, ב, כה"ח א; עי' פניני הלכה תפילה יז, ו).

יש אומרים שצריך לשחות גם בסיום אמירת 'מודים-דרבנן', ויש אומרים שראוי לומר את כל 'מודים-דרבנן' בשחייה. והמנהג הרווח לשחות רק בתחילת 'מודים-דרבנן', וכן המנהג לפי האר"י (עי' שו"ע ורמ"א קכז, א; כה"ח י).

בתפילה שהיה ראוי לומר בה ברכת כהנים, כתפילת שחרית ומוסף ותפילת מנחה של תעניות, אם אין שם כהנים החזן אומר את פסוקי ברכת כהנים כתפילה, והקהל עונים אחר כל פסוק "כן יהי רצון".

ישנם שני נוסחים לברכת השלום, 'שים-שלום' ו'שלום-רב'. לנוסח ספרד על פי האר"י, בכל התפילות אומרים 'שים-שלום'. ולמנהג אשכנז, בתפילה שראוי לומר בה ברכת כהנים, אומרים 'שים-שלום', וכשאין ראוי לומר בה ברכת כהנים, אומרים 'שלום-רב'. ואם החליף בטעות – יצא ידי חובה בשני הנוסחים (רמ"א קכז, ב, מ"ב יג, כה"ח כד).

אם החזן התבלבל עד שאינו יכול להמשיך בתפילתו, ממתינים לו כדי לראות אם יתעשת, ואם לא הצליח להמשיך, מעמידים חזן אחר תחתיו. אם הדבר אירע באחת מן הברכות האמצעיות, החזן השני יתחיל מתחילת אותה הברכה. ואם באמצע שלוש הברכות הראשונות או האחרונות, יחזור לתחילת אותן שלוש ברכות (שו"ע קכו, א-ב).

רביעי ל׳ בסיון ה׳תשע״ו א׳ דראש חודש
פניני הלכה תפילה יט, ז

החזן צריך לומר את פסוקי 'קדוש' 'ברוך' ו'ימלוך' יחד עם הקהל, כדי לאומרם יחד עם עשרה מישראל. ויאמרם בקול רם, שאם יהיה שם מי שעומד באמצע התפילה, יוכל לשומעו ויצא בזה ידי קדושה, ששומע כעונה (שו"ע קד, ז). ואחר שיאמר את הפסוקים ישתוק מעט, כדי שרוב הקהל יסיימו לומר את קטעי הקישור, ואז הוא יאמרם בקול רם.

ואם קולו של החזן אינו חזק מספיק כדי להשמיע את קולו בתוך הקהל, ימתין מעט עד שרוב הציבור יסיימו את אמירת הפסוק וקול אמירתם יחלש מעט, ואז יתחיל לומר את הפסוק. וכך מצד אחד יוכלו כולם לשומעו, ומאידך כיוון שעדיין ישנם מתפללים שלא סיימו לומר את פסוק הקדושה, נמצא שהוא אומרו עמהם במניין.

ואם הציבור גדול כל כך, עד שרק לאחר שכל הציבור יסיים לומר את הפסוק יוכל החזן להשמיע את קולו, יש דעות כיצד ינהג. יש אומרים שהעיקר שיאמר את פסוקי הקדושה יחד עם הציבור, וישתדל שישמעוהו לפחות עשרה אנשים. ויש אומרים שהעיקר שכולם יוכלו לשומעו, ואין לחוש שלא יאמרם עם עשרה, מפני שהוא החזן, וכשיש שם מניין ששומעים אותו הרי הוא נחשב כאומרם במניין, ולכן ימתין עד שיוכל להשמיע את קולו לכולם. ולכל מנהג יש מקום בהלכה.

שלישי כ״ט בסיון ה׳תשע״ו ערב ראש חודש
פניני הלכה תפילה יט, ו

בברכה השלישית אומרים קדושה. ועיקר הקדושה בעניית הפסוקים: "קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות מלא כל הארץ כבודו", ו"ברוך כבוד ה' ממקומו". בתחילה נהגו שהחזן היה אומר לבדו את קטעי הקישור, והקהל היה עונה את הפסוקים 'קדוש' 'ברוך' ו'ימלוך' (שו"ע קכה, א). וכיום נוהגים על פי האר"י ז"ל, שגם הקהל אומר את קטעי הקישור, ואח"כ החזן אומרם בקול רם, והקהל עונה אחריו את פסוקי הקדושה (מ"ב קכה, ב, כה"ח ב).

יש אומרים שפסוק 'ימלוך' אינו מעיקר הקדושה, אלא נחשב כאחד מקטעי הקישור של החזן, ולכן הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, ושמע קדושה, יענה את פסוקי 'קדוש' ו'ברוך' ולא את הפסוק 'ימלוך'. ויש אומרים, שיענה גם את הפסוק 'ימלוך', מפני שאף הוא בכלל הקדושה, וכך המנהג.

בסך הכל אומרים בתפילת שחרית שלוש פעמים קדושה: בברכת יוצר אור, בחזרת הש"ץ, ובפרק 'ובא לציון'. אלא שנחלקו הפוסקים אם על הפעמיים הנוספות חלים דיני קדושה, והאם צריך לאומרם במניין. למעשה נפסק שמותר לאומרם ביחיד, וכדי לצאת מהספק, טוב שהיחיד יאמר אותם בניגון של טעמים, כקורא בתורה (ועיין עוד: טז, ד; כג, ב), אבל קדושה שבחזרת הש"ץ היא עיקר קדושה, ואין אומרים אותה בלא מניין.

טוב לעמוד בקדושה ברגליים צמודות, מפני שאנו אומרים קדושה זו כעין המלאכים שרגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (שו"ע קכה, ב). יש מהדרים להישאר ברגליים צמודות עד לסיום ברכת 'הא-ל הקדוש' (א"ר קכה, ו). אבל אין בזה חיוב, וכן נוהגים רבנים רבים שלא להקפיד על כך.

נוהגים להגביה מעט את העקבים בעת אמירת "קדוש קדוש קדוש" ו"ברוך" ו"ימלוך", ולשאת את העיניים כלפי מעלה כשהן עצומות, לבטא בזה רצון להתעלות ולהתנשא כלפי מעלה, והמקור לכך מהמדרש (ב"י ורמ"א קכה, ב, מ"ב ו, כה"ח סע' ב, ט).

שני כ״ח בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יט, ה

כשאין זמן להתפלל תחילה בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, כגון שמספר אנשים מוכרחים לצאת לעבודה ובלעדיהם אין מניין. כדי שתפילתם תהיה במניין, יתפללו כולם ביחד בלחש, וכדי שלא להפסיד קדושה, יתחיל החזן לומר בקול את שלוש הברכות הראשונות, ויענו אחריו קדושה, ומתחילת ברכת 'אתה חונן' יתפלל בלחש (רמ"א קכד, ב).

וכן במניין מצומצם, שחלקם מאריכים מאוד בתפילתם, ולחבריהם קשה להמתין עד שיסיימו, מפני שהם ממהרים לצאת לדרכם, מותר להם לוותר על חזרת הש"ץ, והחזן יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול כדי שיאמרו קדושה. ואמנם שבשעת הדחק אפשר לומר חזרת הש"ץ כאשר חלק מהתשעה עדיין עומדים בתפילתם, מכל מקום לכתחילה עדיף שלא להיכנס לספק זה, ומוטב שיוותרו על חזרת הש"ץ.

כשיש מניין שחבריו רגילים לפטפט בתפילה, עד שישנו חשש שלא יהיו שם תשעה שיענו אמן אחר החזן, יש מקום לשקול אם לבטל את חזרת הש"ץ, שאולי מוטב לוותר על חזרת הש"ץ כדי למעט בחילול השם שנגרם עקב הדיבורים בחזרת הש"ץ. והמנהג הרווח שלא לבטל את חזרת הש"ץ במקום שרגילים לפטפט בתפילה. ובכל הדינים האלה צריך רב המקום לפסוק.

כאשר החזן מתחיל את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, ישנם שני מנהגים מתי הציבור יתחיל להתפלל. יש נוהגים להתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן את ברכת 'הא-ל הקדוש' (מ"ב קכד, ח). ויש נוהגים להתחיל להתפלל עם החזן (כה"ח קכד, י). ונראה להמליץ שבתפילת שחרית יתחילו להתפלל עם החזן, כדי שלא להפסיק באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובתפילת מנחה, מי שרגיל להאריך בתפילתו, טוב שיתחיל להתפלל עם החזן, כדי שיוכל לסיים את התפילה ולענות על הקדיש שאחריה. והרגיל לקצר, טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש'.

כשמוותרים על חזרת הש"ץ בתפילת שחרית ויש שם כהנים, כדי שלא להפסיד את ברכת כהנים, מוטב שהכהנים יטלו את ידיהם לפני התפילה, ויעמדו להתפלל במקום שהם רגילים לשאת כפיים, וכשיגיע החזן לברכת 'רצה', יתחיל שוב להתפלל בקול, וכך יוכלו הכהנים לברך את ישראל אחר סיום ברכת 'מודים'. ומי שנמצא באותו מקום בתפילת לחש, יענה אחריהם אמן (עי' מ"ב קכח, עא).

ראשון כ״ז בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יט, ד

כשהחזן אומר את חזרת הש"ץ, צריך כל אחד ואחד מהקהל לשתוק ולכוון לשמוע את ברכות החזן ולענות אחריהן אמן. שיש אומרים שאסור לחזן להתחיל בחזרת הש"ץ עד שיהיו שם תשעה שיענו אמן על ברכותיו, ויש אומרים שאם מקצת מחברי המניין עומדים עדיין בתפילה, אע"פ שאינם יכולים לענות אמן, מצטרפים למניין (פניני הלכה תפילה ב, ז).

לכתחילה, נוהגים להחמיר שלא יתחיל החזן בחזרת הש"ץ עד שיהיו שם תשעה שיענו אחריו אמן. ובשעת הדחק, כאשר יש שם אנשים שממהרים לסיים את התפילה, ונראה שזה המאריך אינו עומד לסיים את תפילתו, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתחיל בחזרת הש"ץ כשרק שמונה סיימו תפילתם. וכשגם זה לא יועיל, מפני שיש שם כמה שמאריכים בתפילתם, אם השעה דחוקה מאוד, אפשר להקל ולהתחיל את חזרת הש"ץ כאשר רק חמישה סיימו את תפילתם, שביחד עם החזן הם רוב מניין. וכדי לצאת מהספק, בשעה שנאלצים להתחיל בחזרת הש"ץ כשאין עדיין תשעה עונים, יתנה החזן בליבו, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, הרי תפילתו נדבה, וכיוון שרשאי אדם להתפלל בנדבה, ממילא לכל הדעות לא יהיו ברכותיו לבטלה.

וכן מי שהוא שליח ציבור במקום שרבים רגילים לפטפט בו, עד שיש ספק אם יהיו שם תשעה שיענו אמן על ברכותיו, יתנה בליבו לפני התפילה, שאם לא יהיו תשעה שיענו אחריו אמן והדין כסוברים שחייבים תשעה, הרי שתפילתו תהיה תפילת נדבה.

כדי שלא להיכנס לספקות הללו, צריך כל אחד מהשומעים את חזרת הש"ץ לחשוב כאילו אין תשעה זולתו, ויכוון לברכות החזן ויענה אחריהן אמן (שו"ע קכד, ד).

שבת כ״ו בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כז, א

פיקוח נפש דוחה שבת, שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". ודרשו חכמים (יומא פה, ב): "וחי בהם ולא שימות בהם", שמצוות התורה נתנו כדי שיחיו בהם, ולא שימותו על ידי קיומן.

גם כאשר סיכוי ההצלה קטן, מחללים שבת כדי לנסות להציל. למשל, מחללים שבת כדי להביא תרופה שמועילה רק במקצת המקרים. וכן מחללים שבת כדי להביא תרופה נסיונית שספק אם תועיל. אבל עבור תרופה שאין בסיס ממשי לכך שאולי תועיל, אין מחללים שבת (מ"א שכח, א; רמ"א יו"ד קנה, ג; ארח"ש כ, ז).

גם במקרה של ספק מחללים שבת. כגון שבניין התמוטט וספק אם יש שם אדם, וגם אם יש שם אדם, ספק אם נותר בחיים, מפקחים (מפנים) את הגל מפני הספק (שו"ע שכט, ב-ה). ועל שם פעולה זו נקרא הכלל – "פיקוח נפש דוחה שבת".

וגם כאשר מלאכת ההצלה לא הצליחה, יש לכל המשתדלים בה שכר טוב מאת ה'. וכן אם היה צורך להביא תרופה, וכמה אנשים נסעו להביאה ממקומות שונים, למרות שחלקם נסעו בחינם, לכולם יש על כך שכר טוב (מנחות סד, א; שו"ע שכח, טו).

ואף שמותר לחלל שבת כדי להציל חולה, מי שיודע שיצטרך לטפל בשבת בחולה מסוכן, צריך להכין את כל מה שיוכל בערב שבת, כדי שבשבת יצטרך לעשות פחות מלאכות, שחובה על אדם להתכונן מערב שבת לשבת (מ"ב שמד, יא). ובמצב של ספק, אף שאין בזה חובה, טוב להתכונן מספק לטיפול בחולה (מ"ב של, א). למשל, מי שלעיתים מזדמן לו לטפל בפצועים, טוב שיכין לעצמו לפני שבת תחבושות ופלסטרים, כדי שלא יצטרך לחותכם בשבת.

אשה שעומדת ללדת, טוב שתכין לעצמה לפני השבת את התיק שהיא צריכה לקחת לבית החולים. ואם הם מתכוונים לנסוע במכונית שלהם, טוב שיוציאו ממנה את המשאות המיותרים. אבל אין היולדת צריכה לשבות בקרבת בית החולים בשבתות הסמוכות ללידה, כי זו טרחה יתירה שאין חייבים בה בערב שבת. ואם תצטרך לנסוע בשבת – תיסע, שפיקוח נפש דוחה שבת (שש"כ לב, לד; לו, ו-ז).

שישי כ״ה בסיון ה׳תשע״ו הראשל"צ
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
פניני הלכה שבת כב, יח

בכלל האיסור לנגן בכלי שיר, אסרו חכמים לרקוד ולמחוא כפיים ולהכות בכף על הירך בעת ששרים, שמא מתוך כך יגיעו לנגינה ותיקון כלי שיר (ביצה לו, ב). אבל מותר למחוא כפיים בדרך שינוי, אחורי היד אל כף היד, שעל ידי השינוי זוכרים את השבת ולא יגיעו לתיקון כלי שיר (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב). ומשמע שריקוד מתון, שאין רגע שבו שתי הרגליים ניתקות מהקרקע, אינו נחשב בכלל הריקוד שנאסר (ירושלמי שם).

האיסור הוא דווקא בעת ששרים, שאז יש חשש שמא מתוך כך ירצו לנגן, אבל בלא שירה – מותר לאדם לקפוץ מעט להנאתו, וכן מותר למחוא כפיים או להכות על השולחן כדי להעיר חבר.

למעשה, רבים נוהגים לרקוד, למחוא כפיים ולתופף על השולחן בעת ששרים בשבת, ונחלקו הפוסקים בדינם:

לדעת הרבה פוסקים, מנהגם מוטעה, ולא מחו חכמים בידם מפני שאמרו, הואיל והאיסור אינו מפורש בתורה, מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים (ביצה ל, א). אבל כאשר אפשר להעמיד את ההלכה על מקומה, חייבים ללמדם שלא למחוא כפיים ולא לרקוד, כפי שתקנו חכמים (רי"ף, רמב"ם, שו"ע שלט, ג). אמנם בשמחת תורה, שיש מצווה מיוחדת לשמוח לכבוד התורה, גם המחמירים נוהגים לרקוד ולמחוא כפיים (מהרי"ק בשם רב האי גאון). אבל בשאר שמחות של מצווה, כגון שמחת נישואין, לא הקילו (מ"ב שלט, ח).

ויש מקילים וסוברים, שכל טעם הגזירה הוא שמא יגיעו לתיקון כלי שיר, וכיום שהמנגנים אינם בקיאים בתיקון כלי שיר, בטלה הגזירה, ומותר לרקוד ולמחוא כף (תוספות ביצה ל, א, 'תנן'). ויש שאינם מקבלים טעם זה, כי כל המנגנים יודעים לכוון את מיתרי הגיטרה והכינור ולמתוח את עור התוף, וגם זה נחשב תיקון כלי. אלא שהקילו מפני שהגזירה היתה דווקא בימיהם, שהיו רגילים מתוך ריקוד ומחיאת כף להביא כלי זמר ולנגן, אבל כיום שרבים שרים ורוקדים ומוחאים כף בלא כלי זמר, בטלה הגזירה (ערוה"ש שלט, ט).

ויש סוברים שמאז שגדולי החסידות בדורות האחרונים הגדילו וביססו את מעלת השירה והריקוד, כדי לעורר את הלבבות לדבקות בה' מתוך שמחה, נעשו הריקודים ומחיאת הכף צרכי מצווה ממש, וכשם שהקילו בהם בשמחת תורה, כך יש להקל בהם בכל השבתות (דבר יהושע ח"ב מב, ד).

ונראה שגם למקילים ראוי שלא לתופף על השולחן, מפני שתיפוף זה דומה לתיפוף בתוף, שלכל הדעות אסור גם לצורך מצווה. וגם החשש שמא ינגנו בתוף גדול כיום, מפני שרבים רגילים להביא בעת שהם שרים תופי דרבוקות וכדומה. אבל בשעה ששרים בתפילה, מותר למי שמנצח על השירים לתופף על הבמה, וכן רשאי להקל בזה המנצח על השירים בשולחן שבת.