הלכה יומית

רביעי י״ד בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה ו, ה

הרגיל בנוסח אחד ובא להתפלל במניין שבנוסח אחר, יש אומרים שעליו להתפלל כפי נוסח המניין שבו הוא מתפלל, שהיחידים נגררים אחר הרוב. ואם הוא נוהג כמנהגיו בפניהם, יש בזה משום איסור 'לא תתגודדו'. כי האיסור הוא שלא יהיו בבית דין אחד, מקצת שהולכים בשיטת בית שמאי ומקצת בשיטת בית הלל, כדי שלא תיעשה התורה כשתי תורות (יבמות יד, א, לרי"ף ולרא"ש). ואם כן גם בבית כנסת אחד אין להתפלל בשני נוסחים. ועוד שאמרו חכמים (פסחים נ, ב), שלא ישנה אדם ממנהג המקום מפני המחלוקת (פאת השולחן ג, יד).

ולדעת רוב הפוסקים, בדברים שאומרים בשקט, יכול המתפלל לומר כנוסח אבותיו, שהואיל וההבדלים אינם מובלטים אין חשש מחלוקת, וממילא אין בזה איסור 'לא תתגודדו'. אבל בדברים שאומרים בקול רם, יתפלל כנוסח המניין, כדי שלא ליצור מחלוקת ושוני בין המתפללים.

מי שנצרך להתפלל באופן קבוע במניין בנוסח אחר, כגון שעבר למקום שבו המניין היחיד מתפלל בנוסח שונה, או שזה המניין שבו יוכל להתחזק יותר מבחינה דתית; רשאי לבחור אם בכל זמן שהוא מתפלל באותו מניין יתפלל כנוסח שלהם, או שיחזיק בנוסח אבותיו, ורק בחלקים שאומרים בקול רם יאמר כמותם.

חזן שעובר לפני התיבה בבית כנסת שבנוסח אחר, צריך להתפלל כמנהגם, מפני שהוא מתפלל בשליחותם.

שלישי י״ג בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה ו, ד

בעבר, כאשר המרחק בין הקהילות היה גדול, אשכנזים התגוררו באשכנז, ספרדים בספרד ותימנים בתימן, כל מי שעבר להתגורר במקום אחר, היה נגרר אחר מנהג מקומו החדש, והיה עליו לנהוג כמותם בענייני הלכה ותפילה. וכן מצינו משפחת 'אשכנזי' שנוהגת במנהגי ספרדים, ונקרא שמה 'אשכנזי' מפני שהיגרה מאשכנז לספרד. וכן משפחות שהיגרו מספרד לאשכנז, קיבלו עליהם מנהגי אשכנז. ואף אם במשך הזמן היגרו אנשים רבים מקהילה אחת לאחרת, עד שבמשך הזמן נהפכו לרוב, כל זמן שבאו כיחידים, הרי הם בטלים בקהילה שאליה באו, וכולם צריכים לנהוג כמנהג המקום (שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד; מ"ב יד).

וכן דין אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, שהיא נחשבת כמי שהיגרה מקהילתה לקהילתו, ועליה לנהוג כמותו, בין להקל בין להחמיר. ואינה צריכה לעשות התרת נדרים לשם כך (אג"מ או"ח א, קנח).

אמנם אם אין הדבר מפריע לבעלה, יכולה להמשיך להתפלל כמנהגה הישן (הליכות שלמה א, הערה ז). אבל ראוי שתשתדל לעבור לנוסח בעלה עד שילדיה יגיעו לגיל חינוך, כדי שלא ייווצר אצלם בלבול מכך שהוריהם מתפללים בנוסחים שונים (תפילה כהלכתה ד, הערה ד).

כאשר קהילה שלמה נדדה למקום אחר, כיוון שהיא קהילה בפני עצמה, אין היא נגררת אחר שאר בני המקום, ואינה צריכה לשנות את מנהגיה (באו"ה תסח, ד). ואפילו אם בני המקום הוותיקים הם הרוב, כל זמן שהחדשים מאוגדים כקהילה עצמאית, עליהם להמשיך במנהגיהם הראשונים. וכן הדין בארץ ישראל, שבחסדי ה' זכינו לקיבוץ גלויות, ומכל עדה עלו רבים וביניהם תלמידי חכמים, וכל עדה ועדה הקימה לעצמה בתי כנסת משלה, ממילא אין עדה אחת מתבטלת כלפי חברתה, ועל כל עדה לשמור את מנהגיה.

שני י״ב בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כ, ח

אחת מתשע התקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי (שחי בתקופת חורבן בית המקדש השני), נוגעת לדין נשיאת כפיים. תקנתו היא שהכהנים לא יעלו לדוכן לשאת את כפיהם כשלרגליהם סנדלים או נעליים. אחד הטעמים לתקנתו – משום כבוד הציבור, שאין זה יאה שהכהנים יברכו את העם כשלרגליהם הנעליים שבהם התהלכו ברפש. וכן עבודת הכהנים בבית-המקדש היתה ללא נעליים, משום קדושת המקום, שאין ראוי שידרכו עליו בנעליים. והנימוק ההלכתי, שחששו שאם יהיו שרוכים לנעליים, עלולים השרוכים להיפתח, ותהיה בזה אי נעימות, הואיל והכהן עומד על הדוכן שהוא מקום גבוה וכל העם רואים אותו, וכדי להסתיר את חרפתו, יתכופף לקשור את נעליו, ויחשדו בו שאינו כהן, ולכן הוא מתכופף ונמנע מלשאת את כפיו (סוטה מ, א).

על פי הטעמים הללו אין לעלות לדוכן עם נעליים או סנדלים שהולכים בהם ברחוב, וכן אין לעלות לדוכן בנעלי בית שיש להם שרוכים. ונעלי בית שעשויות עור, אפילו הן בלא שרוכים, אסור לעלות בהן לדוכן, משום שסתם נעל עשויה עור, וכל נעלי העור נאסרו בתקנת רבן יוחנן בן זכאי. אבל בנעלי בית שאינן עשויות עור, ואין להן שרוכים, מותר לעלות לדוכן.

במקום שאין רגילים לבוא בפני אנשים מכובדים יחפים או בסנדלים בלא גרביים, ראוי שהכהנים יעלו לדוכן עם גרביים לרגליהם (מ"ב קכח, יח). ובמקום שגם בפני אנשים מכובדים נוהגים לילך בסנדלים ללא גרביים, מותר לשאת כפיים יחפים (עולת תמיד ס"ק יא).

לעיתים מתעוררת שאלה, מה יעשה כהן נכה שאינו יכול לחלוץ את נעלו, וכן מה יעשה כהן בצבא, כשאין לו זמן לחלוץ את נעליו הצבאיות. במקרים כאלו של שעת הדחק, ישנם פוסקים שמקילים לכהן שישא את כפיו ויעמוד על קרקע בית הכנסת ולא יעלה לדוכן. כי יש סוברים שכל התקנה היא דווקא שלא לעלות לדוכן בנעליים, משום שהדוכן הוא מקום גבוה, ואז הרגליים והנעליים של הכהנים נראות היטב ויש בכך גנאי. אבל אם הכהן עומד על הרצפה בגובה שווה לשאר הציבור, אין איסור לשאת כפיים בנעליים. ובשעת הדחק, יכולים הכהנים לסמוך על הפוסקים הללו, ולברך את ישראל בנעליים שלא על גבי הדוכן, ובלבד שהנעליים יהיו נקיות (עיין אג"מ או"ח ח"ב לב לגבי נכה; ולעניין שעת הדחק בציץ אליעזר יד, יא, וביחו"ד ב, יג).

ראשון י״א בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כ, ז

כשמגיע זמן ברכת כהנים, אין הכהנים רשאים להתחיל בברכתם עד שהחזן או הגבאי יכריז "כהנים", משום שנאמר למשה בתורה (במדבר ו, כג): "אָמוֹר לָהֶם", כלומר משה, שאינו כהן, צריך לומר לכהנים לברך את ישראל. ומכאן למדו חכמים, שתחילה יש לקרוא "כהנים" ורק לאחר מכן יתחילו הכהנים בברכתם. ואם רק כהן אחד עולה לדוכן, אין מכריזים "כהנים", משום שנאמר בתורה: "אָמוֹר לָהֶם", משמע שרק כאשר ישנם לפחות שני כהנים מכריזים "כהנים" (שו"ע קכח, י). ויש שלמדו מכך, שעיקרה של ברכת כהנים הוא כאשר יש לפחות שני כהנים (רבינו פרץ המובא בטור קכח; עיין ערוך השולחן קכח, ט).

גם את ברכת הכהנים עצמה אין הכהנים אומרים מעצמם, אלא החזן מקריא להם מילה מילה, והכהנים חוזרים אחריו. ויש טועים ומקריאים בקול חלש, ואינו נכון, אלא צריך שקולו ישמע בבירור לכהנים, ויהיה חלש במעט מקולם של הכהנים (עי' ציץ אליעזר יד, יז; נשיאת כפים כהלכתה יב, ג). והקהל עונים אחרי כל פסוק אמן.

"באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא". כלומר, כאשר ברא הקב"ה את העולם, קבע שהבחירה החופשית תהיה יסוד מרכזי, ולכן רק לאחר שאנחנו מתעוררים מלמטה לרצות דבר חיובי מסוים, מתעורר כנגד זה רצון מלמעלה לסייע לנו לזכות באותו הדבר. לכן צריך שתחילה אחד מהישראלים המתברכים יכריז "כהנים", ובזה יביע בפיו את הרצון שלנו לקבל את ברכת ה', ורק אז יתחילו הכהנים בברכתם. וגם אחר-כך, החזן צריך לקרוא תחילה כל מילה ומילה, ועל-ידי כך יבטא את רצוננו בכל פרט ופרט בברכה, ולאחר מכן חוזרים הכהנים על אותה מילה, והקב"ה משפיע עלינו את ברכתו (ליקוטי הלכות למהר"ן, נשיאת כפיים ג, ד).

שבת י׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כז, ה

כאשר עוסקים בהצלת נפשות בשבת מתעוררת דילמה גדולה, מצד אחד, עדיף לכאורה לעשות את המלאכות הנצרכות בשינוי, שכל מלאכה שנעשית כדרכה – איסורה מהתורה, ואם היא נעשית בשינוי – איסורה מדברי חכמים בלבד (פניני הלכה שבת ט, ג). ומצד שני, אמרו חכמים: "הזריז הרי זה משובח" (יומא פד, ב; שו"ע שכח, ב), ולשם כך עדיף שלא יהיו על המציל שום מגבלות, אלא יפעל כדרך שרגילים לפעול בימות החול. שאם לא כן, המחשבות על הדרכים להפחית באיסורים והניסיון לבצע את המלאכה בשינוי, עלולים לעכב אותו, ובמיוחד אם יחשוב שעליו ללכת לשאול רב כיצד להפחית באיסורים.

למעשה, הכלל היסודי הוא, שההצלה צריכה להתבצע באופן הטוב והמהיר ביותר, ואם הניסיון לעשות את המלאכות בשינוי עלול לעכב את הטיפול, עדיף לבצע את מלאכת ההצלה כרגיל בלא שינוי. שכן מצד הדין מותר למציל לעשות את המלאכות כדרכן, שפיקוח נפש דוחה שבת. אמנם כאשר ברור שהשינוי לא יגרום לשום פגיעה בהצלה, עדיף לכתחילה לשנות. ולכן טוב שרופאים ואחיות ואנשים שעוסקים בהצלה, ילמדו כיצד למעט באיסורי שבת.

התלבטות דומה יש ביחס לטיפולים שרגילים להעניק לחולים מסוכנים בימות החול, שחלקם אינם הכרחיים לצורך הצלת נפשו ממוות. אלא שהואיל והמטפלים אינם יודעים מה נחוץ ומה לא נחוץ, ההוראה היא לטפל בחולה בשבת כדרך שמטפלים בו בחול. אמנם מי שמבין ברפואה ויודע בוודאות שמלאכה מסוימת אינה נצרכת להצלת נפשו של החולה, או שאפשר לדחותה למוצאי שבת, ימנע מלעשותה בשבת (שו"ע שכח, ד). ועושים בשבת טיפולים שנועדו להפגת כאבים, גם כשידוע שאינם מועילים לריפוי המחלה, מפני שעל ידי הפגת הכאבים יהיה לחולה יותר כוח להתגבר על מחלתו.

שישי ט׳ בתמוז ה׳תשע״ו
הרב יהודה לייב (פישמן) מימון זצ"ל
פניני הלכה שבת כז, ד

כאשר יהודי עושה מלאכה בשבת הוא עובר באיסור תורה, וכאשר היהודי מבקש מגוי לעשות עבורו את המלאכה, היהודי עובר באיסור מדברי חכמים בלבד (עי' פניני הלכה שבת כה, א). וכן קטן שלא הגיע למצוות שעושה מלאכה בשבת עובר באיסור חכמים בלבד (פניני הלכה שבת כד, א). ולכאורה לפי זה, כאשר צריך לעשות מלאכה להצלת חולה, עדיף לבקש מגוי או קטן לעשות את המלאכה, כדי להפחית את האיסור. אלא שאמרו חכמים: "אין עושים דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא פד, ב; שו"ע שכח, יב). כלומר, גם כאשר נמצא שם גוי או קטן, אין לבקש ממנו לעשות את המלאכה, אלא יעשה אותה יהודי מבוגר. ובארו הראשונים שהטעם לכך, שמא הגוי והקטן יתרשלו בהצלה (תוספות). וגם כאשר ברור שלא יתרשלו, יש לחשוש שהרואים יטעו לחשוב, שאין ראוי להציל חולה מסוכן בשבת על ידי גדול, וכשיבוא לפניהם בעתיד חולה מסוכן, יתעכבו כדי לחפש נוכרי או קטן, ובינתיים החולה ימות (ר"ן).

ולכן כתבו הראשונים, שכאשר ישנם שם אנשים שונים שיכולים לעשות את מלאכת ההצלה, מצווה על הנכבדים לעשותה, כדי שילמדו הכל, שפיקוח נפש דוחה שבת, ואין חובה לחפש דרכים למעט במלאכת ההצלה (ריא"ז, תשב"ץ, מ"ב שכח, לד).

אמנם כאשר המצב אינו בהול, וניתן בקלות להיערך לכך שגוי או קטן יעשה את המלאכות הנצרכות בשבת בלא שום עיכוב, למרות שמותר לכתחילה לגדול לעשות את הנדרש לצורך החולה, יותר מהודר שגוי או קטן יעשו את המלאכות, כדי למעט באיסור (שש"כ לח, ב). אבל כאשר יש אפילו צל של חשש קלוש, שמא ההזדקקות לגוי או לקטן תגרום לעיכוב בהחשת ההצלה בהווה או בעתיד, מוטב שגדול יעשה את המלאכה.

חמישי ח׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כ, ד

ארבע הלכות מן התורה ישנן בברכת כהנים: "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפיים ובקול רם" (שו"ע או"ח קכח, יד). וכשלא ניתן לקיים אחת מהן, אין לשאת כפיים.

אתמול למדנו את שתי ההלכות הראשונות וטעמיהן, שהברכה בלשון הקודש בלבד ושיש לברכה בעמידה. היום נמשיך לעסוק בשתי ההלכות הנוספות:

ההלכה השלישית, שהכהנים צריכים לשאת את כפיהם בעת הברכה, כלומר לפשוט את ידיהם כלפי המתברכים, שנאמר (ויקרא ט, כב): "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם". וכהן שידיו חלושות ורועדות, ואין בכוחו להחזיקן נשואות בעת הברכה – אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך. וגם לא מועיל להתקין רצועה או מוט שיסייעו לו להרים את ידיו, משום שעל הכהן לשאת את כפיו בכוחות עצמו, ללא שום סיוע (מ"ב קכח, נב).

בטעם העניין באר רבי נחמן מברסלב, שנשיאת הידיים מבטאת את עוצמת רצונו של הלב לברך את ישראל באהבה. יש קשר ושייכות בין הידיים ללב, ולכן הידיים סמוכות ללב, ותנועות הידיים הן כלי הביטוי של הלב, כמו שנאמר (איכה ג, מא): "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵ-ל בַּשָּׁמָיִם". וכשהכהנים פורשים את ידיהם לברך את ישראל, הם מבטאים בכך את אהבת הלב כלפי ישראל בעוצמה חזקה (ליקוטי הלכות נשיאת כפיים ה, ג).

והוסיף הרב קוק, שנשיאת הכפיים קדימה מבטאת את העתיד, שהרי הידיים מתקדמות אל מעבר למקומו של הגוף. ולכן הכהנים נושאים את כפיהם, לבטא את הכמיהה והתפילה אל עולם שלם ומתוקן (עולת ראיה ח"א רפד).

ההלכה הרביעית, שהכהנים יברכו בקול רם, כדי שכל המתפללים בבית-הכנסת יוכלו לשומעם. שנאמר: "אָמוֹר לָהֶם", כדרך שאדם אומר לחברו (סוטה לח, א). אם בית-הכנסת קטן, מספיק שהכהן יברך בקול בינוני, שכך רגילים לדבר במקום קטן. ואם בית-הכנסת גדול, צריך לברך בקול רם, כך שגם אם היה מברך לבד, היו כולם שומעים אותו. כהן שקולו חלוש, עד שאי אפשר כמעט לשומעו, לא יעלה לישא את כפיו (מ"ב קכח, נג). אבל אם יש שם כהנים אחרים שקולם נשמע היטב, מותר לכהן שקולו חלש לברך עמהם (עיין ציץ אליעזר טו, כא).

רביעי ז׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כ, ד

ארבע הלכות מן התורה ישנן בברכת כהנים: "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפיים ובקול רם" (שו"ע או"ח קכח, יד). וכשלא ניתן לקיים אחת מהן, אין לשאת כפיים.

ההלכה הראשונה, שמברכים בלשון הקודש. כידוע מצוות רבות מתבצעות על-ידי דיבור, וביארו חכמים במשנה (סוטה לב, א), שמצוות קריאת שמע ותפילה וברכת המזון אפשר לקיים גם בשפות אחרות (עיין א, י; טז, ט). אבל את ברכת כהנים צריכים לומר דווקא בלשון הקודש, שנאמר (במדבר ו, כג): " כֹּה תְבָרֲכוּ", בלשון הזו שכתובה בתורה.

יתכן שההסבר לכך הוא, שקריאת שמע – עניינה לבטא את האמונה שלנו בפה, ולכן לא חשוב כל כך באיזו שפה תאמר. וכן לגבי תפילה, העיקר שנבטא את תפילתנו בצורה מובנת. אבל ברכת כהנים היא ברכה שבאה מה' אלינו, והשפה שבה הקב"ה מגלה את רצונו בעולם היא לשון הקודש, ולכן הכהנים מצוּוים לומר את הברכה האלוקית בדיוק כפי שנכתבה בתורה.

ההלכה השניה היא, לומר את ברכת כהנים בעמידה. לפיכך, כהן חלש או נכה הנאלץ לשבת בכסא גלגלים, ואינו יכול לעמוד על רגליו אפילו בעת ברכת כהנים, לא ישא את כפיו. וזאת מפני שדין נשיאת כפיים כדין העבודה במקדש, שנאמר (דברים י, ח): "לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ", מה העבודה במקדש נעשית בעמידה, אף הברכה חייבת להאמר בעמידה (סוטה לח, א).

ההופעה השלימה של האדם היא בעמידה, כך הוא נראה מראשו ועד רגליו, ובכך הוא מבטא את מכלול כוחותיו, הרוחניים והמעשיים. וכדי שעבודת הכהנים וברכת הכהנים יהיו בשלימות, הן צריכות להתבצע דווקא בעמידה.

מחר נלמד את שתי ההלכות הנוספות.

שלישי ו׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כ, ג

בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים להימצא מולם, שנאמר (במדבר ו, כג): "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם", ודרשו חז"ל, שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם שכל המתברכים יוכלו לשומעם.

ואף שהכהנים המברכים חייבים לעמוד, מעיקר הדין המתברכים יכולים לשבת, אלא שכבר נהגו הכל לעמוד בשעת ברכת כהנים. אבל אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה (מ"ב קכח, נא; ציץ אליעזר יד, יח).

מי שעומד אחר הכהנים אינו נכלל בברכה, אבל מי שעומד ממש בצידיהם, יפנה את פניו לכהנים והרי הוא נכלל בברכה. והיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים למדוד את מקומם ביחס לכהנים, אם הם לפניהם, או אפילו ממש מול צידיהם, רשאים להישאר במקומם ויפנו את פניהם לכהנים. אבל אם מקומם נוטה לצד שאחרי הכהנים, עליהם לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים (שו"ע קכח, כד).

וכל מי שעומד בבית-הכנסת מול הכהנים נכלל בברכה. ואפילו אם עומדים לפניו אנשים גבוהים שחוצצים בינו לבין הכהנים, או שלפני מקומו יש עמוד שחוצץ בינו לכהנים, הואיל והוא נמצא בצד שמול פניהם, הרי הוא בכלל הברכה. אבל מי שמפנה את גבו לכהנים – אינו נכלל בברכה.

מי שמחמת אונס לא בא לבית-הכנסת נכלל בברכה, כמו למשל מי שהיה צריך לצאת לעבודתו, או נשים וילדים שאינם באים לבית-הכנסת, כל אלה נכללים בברכה שמופנית כלפי כל ישראל. ורק אלו שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ומתרשלים ואינם באים – אינם נכללים בברכה (באו"ה קכח, כד, 'אם').

שני ה׳ בתמוז ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כ, ב

בשעת ברכת כהנים צריך כל אחד ואחד מישראל לעמוד מול הכהנים, ויכוון דעתו לברכה, ולא יביט בכהנים או בדבר אחר, כדי שלא יסיח את דעתו מהברכה (שו"ע קכח, כג; מ"ב פט).

תקנו חכמים, שכהן שיש בגופו דבר משונה, שעלול לגרום לאנשים להתבונן בו ולהסיח את דעתם מן הברכה, לא יעלה לישא את כפיו. לכן, לפני שנהגו הכהנים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, כל כהן שהיה לו מום בפניו או בידיו, כגון שהיו בפניו בהרות מיוחדות, או שהיו אצבעותיו עקומות, לא היה עולה לדוכן. אבל היום, שכל הכהנים נוהגים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, מום שבפנים או בידיים אינו מונע את הכהן מלברך. אך גם היום אם יש לכהן מום שניכר ברגלו, לא יעלה לישא את כפיו, שמא הדבר יסיח את דעת השומעים. ואם הוא תושב קבוע באותו מקום, כך שהמום שלו כבר לא מסקרן את האנשים, יכול הכהן בעל המום לעלות לדוכן, משום שמן הסתם הדבר לא יסיח את דעת השומעים (שו"ע קכח, ל, לא).

וכן מי שיש לו מבטא משונה, כגון מי שמבלבל את הגיית האות 'אלף' בהגיית 'עין', לא ישא את כפיו, משום שהדבר יסיח את דעת השומעים מן הברכה. אבל מי שמדבר במבטא המקובל, אף שאין מדגישים בו את ה'עין' וה'חית' כראוי, כיוון שמבטאו מוכר, אין הוא מסיח את דעת השומעים. וכן ביחס לכל המבטאים המוכרים, אשכנזי, תימני וכיוצא בזה, שהואיל והם מוכרים אינם מסיחים את הדעת. ורק מי שממש מבלבל או משבש את ההגיות מעבר למקובל, או שהוא מגמגם מאוד, לא ישא את כפיו (שו"ע קכח, לג; מ"ב שם).

בכל אופן למדנו מדינים אלו עד כמה צריכים השומעים לכוון בברכת כהנים, שתקנו חכמים שכל כהן שיש בו דבר שעלול לבטל אותם מכוונתם – לא יעלה לדוכן.