הלכה יומית

שני י״ד בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, טו2

ואם בתוך תפילתו ארעה תקלה, שאם לא יתקנוה מיד יגרם לו הפסד, לא יפסיק (מ"ב קד, ב; כה"ח ו). אבל אם הדבר מטרידו עד שאינו יכול לכוון, רשאי ללכת לתקן את התקלה.

אם נפל סידור לארץ, ואינו יכול לכוון כל זמן שאין מרימים אותו, יסיים את הברכה שנמצא בה, וילך להרימו. ואם התחיל להתפלל על פה והתבלבל ואינו יכול להמשיך, ילך לקחת סידור וימשיך בתפילתו (מ"ב צו, ז). ואם באמצע התפילה נסתפק באיזה דין שאולי מעכב את התפילה, כגון ששכח לומר דבר מה ואינו יודע מה עליו לעשות, ילך לעיין בספר כדי לדעת כיצד לנהוג. ואם אינו יודע לעיין בספר, יש אומרים שרשאי אף להפסיק בדיבור כדי לברר את ההלכה (מ"ב קד, ב). ואם באמצע תפילתו הטלפון מצלצל, ימשיך בתפילתו. ואם אינו יכול להמשיך לכוון, רשאי ללכת לנתק את הטלפון ולחזור לתפילתו.

נשמטה טליתו ממנו באמצע התפילה, אם עדיין חלקה מונח עליו, רשאי לסדרה. אבל אם נפלה כולה, אסור לו לחזור להתעטף בה, משום שפעולת ההתעטפות מהווה הפסק (שו"ע צז, ד). ואם חסרון הטלית מטריד אותו כל כך עד שאינו יכול לכוון, יתעטף בה כשיסיים את הברכה שנמצא בה (מ"ב צז, טז). ומותר לאדם אחר שראה שהטלית נפלה מחברו להניחה עליו בחזרה (כה"ח כז).

העומד בתפילתו ושמע קדיש או קדושה, אסור לו לענות. אבל יכול לשתוק ולכוון למה שהשליח ציבור אומר, ויחשב לו כמי שאמר בעצמו. ואם ההפסקה בתפילתו מפריעה לכוונתו, עדיף שימשיך להתפלל.

ראשון י״ג בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, טו1

אדם העומד בתפילה לפני בוראו, אסור לו לדבר באמצע התפילה בדברים אחרים (עיין פניני הלכה תפילה יח, 1). ואפילו להפסיק בהליכה או ברמיזה אסור. וקל וחומר הוא, שאם לפני מלך בשר ודם עומדים ברעדה ונזהרים שלא להפסיק בדברים אחרים, על אחת כמה וכמה שהעומד לפני מלך מלכי המלכים צריך להיזהר בזה.

אפילו מלך ישראל ישאל בשלומו באמצע תפילתו – לא ישיבנו. אמנם אם מלך גוי שעלול להורגו פונה אליו באמצע תפילתו – יפסיק, שפיקוח נפש דוחה תפילה (ברכות ל, ב). ואם נחש שאינו ארסי כרוך על עקבו – לא יפסיק בתפילתו, ואם מדובר בעקרב או נחש שיתכן שהם ארסיים – יקרא לעזרה, שספק פיקוח נפש דוחה תפילה (ברכות לג, א; שו"ע או"ח קד, א-ד).

והליכה אינה נחשבת להפסקה גדולה, ולכן אם קשה לו לכוון במקום שבו התחיל להתפלל, יכול ללכת למקום אחר. למשל, אם נחש שאינו ארסי מתקרב אליו, והדבר טורד את כוונתו, אף שאין בכך פיקוח נפש, רשאי ללכת למקום אחר כדי להמשיך להתפלל שם בכוונה (מ"ב קד, י). וכן אם עומדים סביבו אנשים או ילדים שמדברים עד שאינו יכול לכוון, אם יוכל לרמוז להם והם ישתקו, מוטב שירמוז להם, שהרמיזה נחשבת הפסקה קלה יותר. אבל אם לא ישמעו לו, ילך למקום אחר וימשיך להתפלל. וכן רב שממתינים לו עד שיסיים את תפילתו, והדבר טורד את כוונתו, רשאי לרמוז להם שיתחילו בחזרת הש"ץ (מ"ב קד, א).

וכן אם ילדו החל להפריע באמצע התפילה, עד שהוא או מתפללים אחרים אינם יכולים לכוון כראוי, ירמוז לו שיצא, ואם אינו מבין, יוציאו מבית הכנסת בלא לדבר, וימשיך בתפילתו.

שבת י״ב בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כב, טו2

אסור לקפל את הטלית כדי שתהיה מגוהצת לשבת הבאה, אבל מותר לקפלה כדי שלא תהיה מוטלת בשבת בצורה שאינה מכובדת (עיין פניני הלכה שבת יג, ט).

גם לדבר מצווה אסור להכין משבת, למשל, אסור לגלול את ספר התורה למקום שיקראו בו ביום חול או בשבת הבאה (מ"ב תרסז, ה). ואם יש בזה צורך, אפשר לגלול את הספר לקריאה הבאה וללמוד שם כמה פסוקים, שעל ידי כך הגלילה היא גם לצורך הלימוד בשבת זו (ערוה"ש תרסז, ב). וכן מותר להביא ספר לבית הכנסת לצורך מוצאי שבת בתנאי שילמד בו מעט בשבת.

מותר להתכונן בשבת למבחן במקצועות קודש שיתקיים ביום חול, הואיל ויש מצווה בעצם הלימוד. ולקראת מבחן במקצוע חול ראוי שלא ללמוד בשבת, כי השבת צריכה להיות מוקדשת ללימוד תורה, וגם מפני שעיקר כוונתו להצליח במבחן ולא כדי להחכים. ובשעת הדחק אפשר להקל, הואיל ויש ערך עצמי בלימודי החול. אבל אסור ללמוד לקראת מבחן באנגלית או שפה אחרת, כי אין בלימוד זה ערך עצמי. וכן אסור ללמוד למבחן שרגילים להתכונן אליו על ידי כתיבת תרגילים, כי רק כאשר אין חשש שיבוא לכתוב או למחוק מותר לקרוא בדברי חכמה.

לא יאמר אדם בשבת אלך לישון כדי שיהיה לי כוח במוצאי שבת, שהוא מבזה בכך את השבת שעושה בה הכנה לחול. אבל אם לא יאמר זאת אלא רק יחשוב על כך, אין בדבר איסור, שהשינה בשבת תענוג (ספר חסידים, מ"ב רצ, ד. עיין פניני הלכה שבת ה, ג).

כשיום טוב חל במוצאי שבת, אסור להכין משבת ליום טוב. בדיעבד, אם הכין דבר משבת לחול, רשאי ליהנות ממה שעשה.

שישי י״א בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כב, טו1

השבת נועדה לקדושה ומנוחה, והטורח בשבת להכין דבר לימות החול – מזלזל בכבודה, לפיכך אסרו חכמים לטרוח בהכנת דברים משבת לחול.

אסור לסדר את המיטות בשבת לקראת השינה במוצאי שבת, אבל מותר לסדר את המיטות כדי שהחדר יהיה מסודר בשבת. וכן מותר לסדר את השולחן שאכלו עליו כדי שהבית יהיה מסודר בשבת. וכן לאחר סעודה שלישית, אם נשארים לשהות שם עד צאת השבת, מותר לסדר את השולחן ולפנות את הכלים לכיור. אבל אם סידור השולחן יועיל רק למוצאי שבת, כגון שנותרו דקות ספורות עד למוצאי שבת או שעומדים לצאת מהחדר שאכלו בו, אסור לסדר את השולחן, שאין לטרוח ולהכין משבת לחול (משנה שבת קיג, א; מ"ב שב, יט).

וכן מותר לשטוף את הכלים אם יש כוונה לאכול בהם שוב באותה שבת. ואם השתמשו בכלים רבים ויש צורך להשתמש בכוס אחת, אם אין לפניו כוס נקייה, מותר לשטוף את כל הכוסות, הואיל ואפשר להשתמש בכל אחת מהן. וכן אם היה צריך לצלחת אחת, אם אין לפניו צלחת נקייה, מותר לשטוף את כל הצלחות ולהשתמש אח"כ באחת מהן. אבל אם אין כוונה לאכול או לשתות בהן עוד בשבת, אסור להדיחן (שבת קיח, א; שו"ע שכג, ו; מ"ב שכג, כו).

מי שרגיל בכל השבוע להקפיד שלא ישארו כלים מלוכלכים בכיור, וקיומה של ערימת כלים מלוכלכת בכיור במשך שעות רבות פוגעת בכבוד השבת עבורו, למרות שעד צאת השבת לא יצטרך להשתמש בכלים הללו, רשאי לשטוף אותם כדי שביתו יהיה מסודר לכבוד שבת. אבל את הסירים אסור לשטוף משום מוקצה וטרחה יתירה (שו"ת מהרש"ג או"ח א, סא; ציץ אליעזר יד, לז). (עי' פניני הלכה שבת יג, ד-ה, כיצד ניתן לנקות בשבת שולחן שנרטב במים או מיץ. ופניני הלכה שבת טו, ט, כיצד ניתן לנקות רצפה).

חמישי י׳ בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, יד

אחר שפסע שלוש פסיעות לאחריו, ישאר לעמוד, ולא יחזור מיד למקום תפילתו. ואם חזר, הרי הוא דומה לכלב השב על קיאו (יומא נג, א). מפני שאחר שנפרד מלפני המלך הוא חוזר ובא לעמוד לפניו באפס מעשה, ומראה בעצמו שלא הבין שבעת התפילה עמד לפני המלך ובשלוש הפסיעות נפרד מלפניו, ולכן מעשהו מגונה. ויש שמוסיפים לטעות ואחר שהם חוזרים למקומם מגביהים עצמם מעט כמו בקדושה, ואין בזה שום טעם.

לכתחילה יעמוד במקום שכלו פסיעותיו עד שיגיע החזן לקדושה, ולכל הפחות עד שיתחיל החזן את חזרת הש"ץ (שו"ע קכג, ב). לדעת רוב הפוסקים, אין צריך להישאר ברגליים צמודות אחר שסיים לומר "עושה שלום" (מ"ב קכג, ו, באו"ה ושעה"צ שם). ויש אומרים שטוב להישאר ברגליים צמודות עד שיחזור למקומו (קצוש"ע יח, יג. בכה"ח קכג, יא, הזכיר את שתי הדעות).

גם מי שמתפלל ביחידות, ראוי שלא יחזור מיד למקומו הראשון, אלא ימתין במקום שכלו פסיעותיו כשיעור שיגיע החזן לקדושה, שהוא כחצי דקה. ובשעת הדחק, אם הוא מוכרח לחזור למקומו, ימתין כשיעור מהלך ארבע אמות ויחזור (מ"ב קכג, יא; כה"ח כ). והחזן שצריך להתחיל חזרת הש"ץ, יכול לכתחילה להמתין במקום שכלו פסיעותיו כשיעור מהלך ארבע אמות בלבד, ואח"כ יחזור למקומו, מפני שאכן הוא ניגש להתפלל שוב חזרת הש"ץ (רמ"א קכג, ב). וכן מי שצריך להתפלל פעמיים לתשלומין, ימתין כשיעור ארבע אמות, ויחזור להתפלל (מ"ב קכג, יא).

בסיום חזרת הש"ץ, החזן אינו צריך לחזור שלוש פסיעות לאחריו, מפני שהסיום השלם של תפילתו הוא בקדיש תתקבל, שבו הוא מבקש שיתקבלו תפילותינו ובקשותינו, ובסיומו פוסע שלוש פסיעות ואומר "עושה שלום" (שו"ע קכג, ה). ואף שבשחרית אומרים לפני כן תחנון, אשרי ובא לציון, ובימי שני וחמישי קוראים בתורה, מכל מקום הפרידה מחזרת הש"ץ נעשית בקדיש תתקבל שנאמר אחר 'ובא לציון'. ולכן צריך החזן להקפיד שלא לדבר בין סיום חזרת הש"ץ ועד סיום קדיש תתקבל (מ"ב קכג, יח).

רביעי ט׳ בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, יג

לאחר סיום התפילה, יכרע עד שיתפוקקו חוליות שבשדרתו, ויפסע לאחריו בכריעה שלוש פסיעות, ואח"כ בעודו כורע יפנה לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויפנה לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ואח"כ ישתחווה לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן", ויזדקף. ורבים נוהגים לומר אח"כ "יהי רצון" על בניית בית המקדש, שהתפילה כנגד קרבן התמיד, ולכן אנו מבקשים שיבנה בית המקדש ונוכל להקריב בו את קרבן התמיד (שו"ע רמ"א קכג, א).

אמרו חכמים, שהמתפלל ולא נפרד מהתפילה כראוי בשלוש פסיעות לאחריו ובאמירת "עושה שלום", ראוי לו שלא התפלל (יומא נג, ב). מפני שאם לא נפרד כראוי, משמע שלא הבין שעמד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונמצא מבזה את התפילה.

כשיפסע, יעקור תחילה את רגל שמאל, שהיא הרגל החלשה, ובכך יראה שקשה עליו הפרידה מהתפילה. וכל פסיעה תהיה כשיעור כף הרגל, שיהיה אגודלו בצד עקבו. וכך הוא סדר הפסיעות: יפסע תחילה ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי שרגל שמאל תעמוד אחר רגל ימין. אח"כ יפסע בימין פסיעה גדולה יותר, כדי שרגל ימין תעמוד אחר רגל שמאל. ולבסוף יפסע ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי להשוות את רגליו. וכך יעמוד ברגליים צמודות בעת שיאמר "עושה שלום".

יקפיד שלא לפסוע פסיעה קטנה מעקב לצד אגודל, כי יש סוברים שבפחות מזה אינו נחשב פסיעה (מ"א). וכשאין לו מקום לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, יפסע לצדדיו, כדי שיהיה בכל פסיעה שיעור עקב בצד אגודל (ערוה"ש קכג, ה). בשעת הדחק, כשאין לו מקום לפסוע לאחריו ולצדדיו, יסמוך על הסוברים שאפשר להסתפק בשלוש פסיעות קטנות יותר. אבל לא יפחות משלוש פסיעות שבהן יפרד מהעמידה לפני המלך (ב"ח, ועי' מ"ב קכג, יד). וכן לא יפסע יותר משלוש פסיעות, מפני יוהרא (שו"ע קכג, ד). וכן ראוי שלא לפסוע פסיעות גדולות, שלא יראה כרוצה להתרחק מהמלך (רמ"א קכג, ג, ועי' מ"ב טז).

שלישי ח׳ בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, יב

בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי" שאומרים אחר הברכה על השלום אנו מסיימים את עיקר התפילה. ואם שמע קדיש או קדושה בין הברכה לפסוק, לא יענה, מפני שהפסוק מכלל התפילה (שו"ע ורמ"א קכב, א).

מתחילת "א-לוהי נצור" ועד "יהיו לרצון" שבסופו, מותר לענות לקדיש, קדושה, ברכו ומודים, כיוון שכבר סיים את עיקר התפילה. אבל כיוון שעוד לא סיים לגמרי את תפילתו, דינו כדין הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע ואסור לו להפסיק כדי לענות אמן על ברכות וכיוצא בזה (שו"ע שם; עיין פניני הלכה תפילה טז, ה).

זה המקום להאריך בתחנונים ובקשות כפי שירצה, וכן אמרו על רבי עקיבא, שכשהיה מתפלל ביחידות היה מאריך מאוד בתחנונים שאחר התפילה (עי' ברכות לא, א).

לאחר שיסיים את התחנונים, יאמר שוב "יהיו לרצון", ויפסע לאחריו שלוש פסיעות. ואם אינו יכול לפסוע לאחריו, מפני שזה שאחריו עדיין עומד בתפילתו, אף שעדיין לא נפרד מהתפילה, מכל מקום כיוון שכבר סיים את התחנונים שאחר התפילה, יענה בקול על כל דבר שבקדושה, ואפילו "ברוך הוא וברוך שמו". וכן רשאי להמשיך להתפלל, ולומר 'אשרי' ו'עלינו לשבח', או לומר תהלים או ללמוד (עיין פניני הלכה תפילה יז, סוף הלכה כ).

שני ז׳ בסיון ה׳תשע״ו אסרו חג
פניני הלכה מועדים ב, יג

מנהג טוב להרבות מעט באכילה ושתייה ביום שלאחר הרגל (רמ"א תכט, ב), מפני שהארת החג עוד נמשכת אליו. בתלמוד הירושלמי (ע"ז פ"א ה"א) הוא נקרא 'בן המועד', ובתלמוד הבבלי הוא נקרא 'איסרו חג', היינו יום שנאגד עם החג. על ידי כך שאנו מוסיפים קצת בשמחת 'איסרו חג' אנו מראים שהרגל חביב עלינו מאוד, ופרידתו קשה עלינו.

ואמרו חכמים (סוכה מה, ב): "כל העושה איסור (איגוד) לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (תהלים קיח, כז): "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". והעניין הוא, שכאשר אדם אוכל לשם שמיים, כדי שיהיה לו כוח לעשות מעשים טובים, ומזמין לסעודתו אורחים לשמחם, ואומר על שולחנו דברי תורה, אזי "שולחנו של אדם מכפר עליו כמו מזבח" (ברכות נה, א; מנחות צז, א, תוס' ומהרש"א שם; אבות ג, ג). והיסוד לקדושת השולחן מתחיל בחגים, שאז מצווה לערוך סעודות טובות, ומי שמתוך קדושת החג מוסיף בארוחת 'איסרו חג', ממשיך בזה את קדושת החג וערכיו אל הארוחות של כל השנה, ועל כן הוא נחשב כאילו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן לה'.

וכיוון שהארת החג נמשכת קצת ביום 'איסרו חג' נוהגים שלא להספיד ולא להתענות בו, אבל מעיקר הדין אין בזה איסור (שועה"ר תכט, יז; כה"ח תצד, מח).

וב'איסרו חג' של חג השבועות, מצד הדין אסור להספיד ולהתענות, משום שהוא 'יום טבוח', כלומר יום זביחת קרבנות. שכן לפעמים היו מקריבים בו את קרבנות החג, שאם חל חג השבועות בשבת, היו צריכים לדחות את הקרבת 'עולת הראיה' ו'שלמי החגיגה' ליום ראשון שהוא 'איסרו חג'. וגם בשאר השנים, אנשים רבים לא הספיקו להקריב את כל קרבנותיהם בחג, ואת מה שלא הספיקו היו מקריבים למחרת. ויום הקרבת קרבנות נחשב יום שמחה, ועל כן מצד הדין אסור להספיד ולהתענות בו (שו"ע תצד, ג; לבוש; מ"א ג; שועה"ר יט).

ראשון ו׳ בסיון ה׳תשע״ו שבועות
פניני הלכה מועדים יג, יא

תקנו חכמים לקרוא בחג השבועות בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, ומפטירים במעשה מרכבה שבתחילת ספר יחזקאל (מגילה לא, א; שו"ע תצד, א). וכמו בכל החגים, תקנו חכמים להעלות לתורה חמישה עולים (מגילה כא, א). כתבו הגאונים שנוהגים להוציא שני ספרי תורה, בראשון קוראים חמישה עולים כמבואר במשנה, ובשני קוראים למפטיר בפרשת קרבנות החג שבפרשת פנחס.

אמרו חכמים שהקריאה במעמד הר סיני ביום חג השבועות חשובה במיוחד. "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בָּנַי, הֱיוּ קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו שאתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה" (פסיקתא דרב כהנא יב).

וכיוון שכך, נהגו לקרוא את עשרת הדיברות שבחג השבועות בטעם עליון. כלומר, בקריאה לפי הטעמים הרגילים שכתובים בחומשים, חלוקת נגינת הקריאה היא לפי הפסוקים, ובטעם עליון חלוקת הנגינה לפי המצוות. למשל, דיבור 'זכור' מחולק לארבעה פסוקים, ובטעם עליון הוא נקרא כפסוק אחד ארוך. לעומת זאת ארבעה דיבורים: "לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", נקראים בטעמים הרגילים כפסוק אחד, ואילו לפי טעם עליון הם נקראים כארבעה פסוקים. חלוקה שונה זו משפיעה כמעט על כל הטעמים, עד שנקבעה מנגינה שונה במקצת לקריאה בטעם עליון (באו"ה תצד, ג). לכל הדעות קוראים בחג השבועות את עשרת הדיברות בטעם עליון, אולם לגבי קריאת עשרת הדיברות בסדר פרשיות השבוע נחלקו המנהגים. וכיום נוהגים בכל קריאה בציבור לקרוא את עשרת הדיברות בטעם עליון.

רבים נוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות, זכר למעמד הנכבד והנורא, שכל השומע את עשרת הדיברות בציבור כאילו מקבל פני שכינה. מנהג זה נזכר לראשונה בתקופת הראשונים לפני כשמונה מאות שנה, אולם רק בתקופת האחרונים נעשה רווח ברוב קהילות ישראל. כך נוהגים כל האשכנזים וחלק מהספרדים. ויש שפקפקו על המנהג, מפני שמצינו בתלמוד (ברכות יב, א), שנמנעו חכמים מלקבוע את קריאת עשרת הדיברות יחד עם קריאת שמע, כדי שלא יטעו אחר המינים שטוענים שאפשר להסתפק בשמירת עשרת הדיברות. אולם לדעת רוב הפוסקים אין בזה שום טענה, שכן גם במעמד הר סיני עמדו, ורק קריאה יום יומית בעשרת הדיברות עלולה לגרום לטעות. בנוסף לכך, המינים שטוענים שאין צורך לשמור את שאר המצוות אינם מצויים בינינו.

שבת ה׳ בסיון ה׳תשע״ו ערב שבועות
פניני הלכה שבת כב, יד

אסרו חכמים לקבל שכר תמורת עבודה שנעשית בשבת, מפני שקבלת שכר עבור שבת בכלל איסור מקח וממכר. וגם עבור עבודה שמותר לעשות בשבת, כמו שמירה מגנבים או מלצרות, אסור לקבל שכר (ב"מ נח, א; שו"ע שו, ד). וכן אסור לקבל שכר עבור השכרת מקום או כלים לשבת (מ"ב רמו, ג). ואפילו בדיעבד אסור ליהנות משכר שבת (שו"ע רמה, ו; מ"ב רמג, טז).

אבל מותר להבליע את שכר השבת יחד עם שכר חול, כגון שיסכמו שיעבוד בשמירה או מלצרות ביום שבת ועוד כמה שעות במוצאי שבת. ואף שבפועל רוב שעות העבודה יהיו בשבת ועליהם יהיה עיקר השכר, כיוון שסיכמו מראש שיעבוד גם במוצאי שבת, הרי שהשכר הוא גם עבור השעות שעבד בחול, וזה נחשב ששכר השבת מובלע בשכר החול. אבל אם לא היה סיכום מראש שיעבוד איזה זמן בחול, אזי גם אם בפועל עבד בימות החול, כל יום שעבד עומד בפני עצמו, ושכר השבת אינו מובלע בשכר החול ואסור לקבלו (ח"א ס, ח; מ"ב שו, כא; שש"כ כח, סד-סח).

כיוצא בזה מותר להשכיר חדר כאשר זמן השכירות נמשך גם ביום שישי או במוצאי שבת. וכן בעל מונית רשאי להשכיר את המונית שלו לגוי, בתנאי שהשכירות תימשך גם ביום שישי או במוצאי שבת, כדי ששכר השבת יובלע בשכר החול. וכן מותר לקבל ריבית בנקאית, הואיל וחישוב היום אינו תואם את זמני השבת, כך ששכר השבת מובלע בשכר החול.

הטובל בשבת רשאי לשלם על כך אחר השבת, כי בנוסף לכך שזה צרכי מצווה, השכר אינו על הטבילה אלא על הניקיון והחימום שנעשו מבעוד יום.

מותר במוצאי שבת לתת מתנה למי שעבד בהתנדבות בשבת, כגון שהתנדב לסדר את בית הכנסת או לשמש כמלצר בסעודה, שהואיל ואין חובה לתת לו מתנה, אין היא נחשבת שכר (פמ"ג, מ"ב שו, טו).

נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם לקבל שכר עבור חזנות ושאר צרכי מצווה שהוא עושה בשבת. יש אומרים שגם לגבי מצוות – שכר שבת אסור, ולכן אסור לקבל שכר עבור חזנות בשבת. ויש אומרים שעבור מצוות מותר לקבל שכר שבת, אלא שאין רואים ממנו ברכה. למעשה, נכון לסכם שהתשלום יהיה גם על דבר שיעשה ביום חול, כגון שהחזן יקבל שכר גם עבור ההכנות לתפילה, או עבור תפילה חשובה נוספת שיתפלל בימות החול, וכך שכר השבת יובלע בשכר חול (שו"ע ורמ"א שו, ה).

רופא שנקרא להעניק טיפול רפואי בשבת, רשאי לדרוש במוצאי שבת שכר, שאם לא ידע שיקבל שכר, יתכן ולא יסכים להתנדב בעתיד (מ"ב שו, כד; מנחת שבת צ, יט; שש"כ כח, עה).