הלכה יומית

שישי ד׳ בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כב, יג

נחלקו הפוסקים אם מותר לשחק במשחקים בשבת. יש אומרים שהואיל והשבת נועדה ללימוד תורה, אסור לבטל תורה כדי לשחק בשום משחק בשבת. בכלל זה אסור לשחק בשחמט, דמקה, שש-בש, ביליארד, ומשחקי כדור בבית או בחצר פרטית מרוצפת. וכיוון שאסור לשחק בהם, כל המשחקים הללו הם מוקצה (מהר"א ששון, ברכ"י שלח, א; פתח הדביר ד).

ויש אומרים, שמצד הדין אין איסור לשחק בשבת, ובתנאי שאין משחקים על כסף (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). והיו רבנים שנהגו לשחק שחמט בשבת, שהוא משחק שמצריך מחשבה ומחכים (שלטי גיבורים; והחיד"א כתב בברכ"י שלח, א, שמן הסתם הרבנים ששיחקו שחמט בשבת סבלו ממרה שחורה, וכדי להסיח את דעתם מן הדאגות, שיחקו בשחמט וחזרו לתלמודם, אבל בלא טעם זה אין לשחק בשבת).

אמרו חכמים (ירושלמי תענית ד, ה), שהיה מקום שנקרא 'טור שמעון' שהיו מכבדים בו את השבת ובכל זאת חרב, ויש אומרים שסיבת חורבנו מפני משחק הכדור ששיחקו בשבת. ופירש רבי אלעזר מגרמייזא (רוקח נה), שהיו מתבטלים מלימוד התורה על ידי המשחק. ומכאן למד בב"י (שבה"ל, ב"י ושו"ע שח, מה) שאסור לשחק בכדור בשבת, והכדור מוקצה. ויש מקילים וסוברים שבתוך חצר על מקום מרוצף מותר לשחק בכדור (תוס', רמ"א), אבל במקום שאינו מרוצף אסור לשחק, שמא יבוא להשוות את פני הקרקע (פניני הלכה שבת טו, ב). ומה שנענשו היה בגלל ששחקו בכדור ברשות הרבים (גר"א), או שביטלו על ידו תורה יותר מדי.

למעשה, טוב לגדולים להחמיר שלא לשחק בשבת בכדור ושחמט וכיוצא בזה, הן מצד שלדעת כמה פוסקים הדבר אסור, והן מצד שנכון שלא להתרגל לבטל תורה ביום השבת. ולרוצים להקל יש על מה לסמוך (עיין שו"ע שח, מה; מ"א שלח, ה; מ"ב כא; כה"ח לט). וגם את הילדים צריך לחנך להרבות בלימוד תורה ביום השבת, אבל מוסכם על רוב ככל הפוסקים שאין לאסור עליהם לעסוק במשחקים הללו בשבת (כמבואר בפניני הלכה שבת כד, ז).

אבל משחקים שנעשים בעסק גדול, כדוגמת כדורגל, כדורסל וטניס, אסור לשחק בשבת, משום 'עובדין דחול'. וקל וחומר שאסור לשחק את המשחקים הללו במגרשי ספורט. וגם לילדים אסור לשחק בהם משום 'עובדין דחול' (פניני הלכה שבת כד, ט).

חמישי ג׳ בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, יא

בנוסח התפילה, כללו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם וברוח קודשם את כל השאיפות האידיאליות של עם ישראל. ודקדקו בכל מילה ומילה עד שתיקנו נוסח מושלם שעל ידו יכולה הנשמה הישראלית להשתפך לפני בוראה באופן המרומם ביותר.

ואע"פ כן, אם ירצה אדם להוסיף בקשות משלו בברכות האמצעיות – רשאי, אבל בשלוש הברכות הראשונות שנועדו לשבחי ה', ובשלוש האחרונות שנועדו להודאה, אסור לערב בקשות פרטיות, כדי שלא לטשטש את עניינן הכללי (שו"ע קיב, א; קיט, א).

והבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. למשל, אם היה לו חולה בביתו, יכול לבקש עליו בברכת רפאנו. ואם היה צריך לפרנסה, יבקש בברכת השנים. ואם רוצה שקרובו יעלה לארץ, יבקש עליו בברכת מקבץ נדחי ישראל. ומיוחדת היא ברכת שומע תפילה, שבה אפשר לבקש את כל סוגי הבקשות, שכיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה, היא כוללת את כולן. וכשיבוא להוסיף בקשה משלו, יפתח קודם בנוסח הקבוע, ולפני משפט החתימה, יוסיף את בקשתו.

ולא רק שמותר לאדם לבקש בקשות אישיות בתפילה, אלא שלדעת רבים אף רצוי שהמתפלל יוסיף בקשות משלו, מפני שהתפילות האישיות שאדם אומר בלשונו, יוצאות מעומק הלב ומעוררות את הכוונה. אלא שרצוי לא להאריך בבקשות פרטיות בתוך התפילה, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבו ליבו להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שיבקשם אחר שיסיים את הברכות ויאמר "יהיו לרצון" וכו', שכל מה שהוא אומר אח"כ כבר אינו מעיקר התפילה, אבל הוא תוספת השייכת לתפילה, שכל זמן שלא פסע שלושה צעדים לאחור, עדיין הוא עומד לפניו יתברך בתפילה (שו"ע או"ח קיט, ב, מ"ב קיט, יב).

צריך אדם לפרש את בקשותיו בתפילה כראוי. ולכן המבקש על חולה, נכון להזכירו בשמו. לכתחילה טוב להזכיר את החולה בשמו ובשם אימו או אביו. אמנם אם החולה לידו, אינו צריך להזכיר את שמו, כי ברור שעליו הוא מתפלל (מ"ב קיט, ב).

רביעי ב׳ בסיון ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, ט

המתפלל צריך שיכוון, היינו שישים לב למה שהוא אומר, וכן ישתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים בתוך התפילה. ואם עלו במוחו מחשבות אחרות, יסלקם מדעתו ויחזור להתפלל. ואף אם אינו מצליח לכוון בכל המילים, ישתדל לכל הפחות לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. ואם אינו יכול לכוון בכל הברכות, יתאמץ לכוון בברכת 'אבות' ובברכת 'מודים', שהן הברכות שכורעים בתחילתן וסופן. ולכל הפחות יכוון בברכת 'אבות' שהיא פותחת את התפילה.

ואם התפלל ולא כיוון בברכת 'אבות', מעיקר הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת 'אבות' מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא יחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה ישכח לכוון ב'אבות' וחזרתו תהיה בחינם (רמ"א קא, א, כה"ח ד).

ומי שעומד לסיים את ברכת 'אבות' ושם לב שלא כיוון בה, כל זמן שלא אמר את שם ה' בחתימתה, יחזור מ"אלוהי אברהם" ויכוון (מ"ב קא, ד, בשם ח"א). ואם אמר שם ה', יחתום את הברכה בכוונה, וטוב שיחזור להרהר בליבו את ברכת 'אבות', שלדעת הרמב"ם הרהור נחשב כדיבור. ואם כבר המשיך לומר "אתה גיבור" – ימשיך בתפילתו, וישתדל לכוון בהמשך בכל הברכות ובמיוחד בברכת 'מודים'.

שלישי א׳ בסיון ה׳תשע״ו ראש חודש
פניני הלכה תפילה יז, ז

כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מן הדרך שבה התפללה חנה, שעמדה ובקשה מה' שיפקדנה בבן, ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר על תפילתה (שמו"א א, יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", אמרו חכמים: "מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ – מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ – מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א).

עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, ולכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ. ומאידך, אין יוצאים ידי חובת התפילה בהרהור בלבד. מפני שלכל רצון טוב צריך להיות איזה ביטוי ממשי בעולם הזה, כדי שיוכל לצאת אל הפועל, ולתקן בכך את העולם. ולכן גם מצוות התפילה שהיא פנימית ועדינה ביותר צריכה ביטוי כלשהו, על ידי חיתוך המילים בשפתיים.

נחלקו המנהגים בשאלה, כיצד ראוי להתפלל בלחש. לדעת רוב פוסקי ההלכה ומקצת המקובלים, צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו, באופן שרק הוא ישמע את קולו, אבל שכניו שלצידו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולדעת רוב המקובלים, התפילה כל כך עמוקה ופנימית עד שאפילו לאוזנו לא ישמיע המתפלל את קולו, אלא רק יחתך את האותיות בשפתיו (כה"ח קא, ח). וראוי שכל אדם ינהג כמנהג אבותיו או כפי שיכוון יותר.

בדיעבד, גם אם השמיע את קולו בתפילתו, יצא ידי חובה. ולכן מי שמתקשה לכוון בלחש, אם הוא נמצא ביחידות, רשאי להתפלל בקול. אבל בציבור, בכל מקרה לא יתפלל בקול, כדי שלא יפריע לשאר המתפללים (שו"ע קא, ב). ומוטב שיתפלל במניין בלחש, אע"פ שיכוון פחות, שהתפילה במניין מתקבלת (מ"ב קא, ח).

בשאר חלקי התפילה, כברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה, שאינם פנימיים ועמוקים כתפילת עמידה, לכל הדעות צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו. ואת הפסוק הראשון של קריאת שמע אף נוהגים לומר בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד). וכן עונים 'אמן' ו"ברוך הוא וברוך שמו" בקול. ובמיוחד על הקדיש יש להשתדל לענות בקול רם (שו"ע נו, א).

שני כ״ט באייר ה׳תשע״ו ערב ראש חודש
פניני הלכה תפילה יז, ה-ו

צריך המתפלל לכוף מעט את ראשו, שיהיו עיניו למטה דרך ענווה, ויחשוב כאילו הוא עומד בבית המקדש, ויכוון את ליבו למעלה לשמים (יבמות קה, ב; שו"ע צה, ב).

בחמישה מקומות תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת 'אבות' ובסופה, בתחילת ברכת 'מודים' ובסופה, ובסיום התפילה בעת שיפסע לאחריו שלוש פסיעות. ותקנו לכרוע בשתי ברכות אלו, שהן החשובות ביותר, ובהן צריך להשתדל יותר לכוון (עי' שו"ע קא, א; מ"ב ג). ואם בא לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה, מלמדים אותו שלא יכרע, כדי שלא יעקור את תקנת חכמים, ושלא יראה כמתגאה שמחזיק עצמו צדיק מאחרים. אבל באמצע הברכות, מותר לכרוע (שו"ע קיג, א; מ"ב ב).

יכרע כשיאמר "ברוך אתה", ויזקוף כשיאמר ה'. ובמודים, כורע כשיאמר "מודים אנחנו לך", ומזדקף כשיאמר ה' (שו"ע קיג, ז; מ"ב יב. על הכריעה שבסיום התפילה עיין פניני הלכה תפילה יז, הלכה יג).

הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגבו. ויכוף את ראשו וגבו עד שפניו יגיעו לגובה שבין ליבו למותניו, אבל לא יכוף ראשו עד חגורתו, שנראה כיוהרא. וזקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו (שו"ע קיג, ה). ויכרע במהירות, להראות את השתוקקותו לכרוע לפני ה' יתברך, וכשיזדקף – יזדקף לאט, כמי שמעוניין להמשיך לכרוע לפניו (שו"ע קיג, ו).

שני מנהגים באופן הכריעה: למנהג אשכנזים, בשעה שאומר "ברוך" יכרע בברכיו, וכשיאמר "אתה" ישחה עד שיתפוקקו החוליות. וב'מודים', שאין אומרים בתחילה "ברוך", ישחה מיד בלא לכופף תחילה את הברכיים (מ"ב קיג, יב; ועי' קצוש"ע יח, א).

והספרדים נהגו על פי האר"י לכרוע בשני שלבים, בתחילה יכפוף את גופו (בלא לכרוע בברכיו) ואח"כ את ראשו, וכן כשהוא מזדקף, בתחילה יזקוף את גופו ואח"כ את ראשו (כה"ח קיג, כא).

שבחו המקובלים את המתפלל בעיניים עצומות. אמנם גם מי שמסתכל בסידור נוהג לכתחילה. ורבים מהאחרונים המליצו להתפלל מתוך הסידור, שעל ידי כך יוכל לכוון יותר בתפילתו (מ"ב צה, ה; כה"ח ט-י; ועי' באו"ה בדברי המאמ"ר).

ראשון כ״ח באייר ה׳תשע״ו
יום ירושלים
פניני הלכה זמנים ד, י

במלחמת ששת הימים זכה עם ישראל בעזרת ה' לניצחון כביר על אויביו. המלחמה התנהלה בשלוש חזיתות, ובמשך ששת ימי המלחמה, נשבר מטה עוזם של אויבינו לרסיסים ונחלו תבוסה מוחלטת. באותם ימים שוחררו כל המקומות הקדושים ביהודה ושומרון ובראשם ירושלים ומקום המקדש, ועימם חצי האי סיני והגולן. כל מי שהביט נכוחה, אם רק היה ניצוץ של אמונה בליבו, ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". הניצחון הגדול הזה היה ממש נס גלוי.

כדי להודות לה' ולפרסם את הנס, קבעה הרבנות הראשית, בראשות הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים, את יום כ"ח באייר שבו שוחררה ירושלים העתיקה ומקום המקדש, כיום הודאה ושמחה לכל ישראל. ותקנו לומר בו אחר תפילת שחרית הלל בברכה. השתתפו בהחלטה ותמכו בה גם הרב זווין והרב ישראלי (כשכ"ח באייר חל ביום שישי, החליטה הרבנות הראשית שלא לשנות את זמן ההלל.).

---

דינים בהנחת ציצית ותפילין לקראת שחרית

מקדימים את ההתעטפות בטלית להנחת התפילין, שהתפילין מקודשים מהציצית, וראוי שאדם יעלה מדרגה לדרגה במעלות הקדושה (שו"ע כה, א).

בנוסף לכוונה הרגילה שצריך לכוון בעת עשיית כל המצוות, שהיא הכוונה לקיים את מצוות ה', למדנו בתורה שמצוות ציצית נועדה להזכיר לנו את כל מצוות ה' כדי שנקיימן, ומצוות תפילין נועדה כדי לשעבד את לבבנו ומוחנו לעבודתו, ולהזכיר לנו את יחודו ואת יציאת מצרים (שו"ע ח, ח; כה, ה). וכוונות אלו נדפסו בסידורים, ואף שאין חובה לאומרם, צריך להרהר בהם.

המהדרים נוהגים להתעטף בטלית ולהניח תפילין בביתם, ובאים עמהם לבית הכנסת (שו"ע כה, ב). ואף אם על ידי כך לא יזכו להיות מעשרה הראשונים, עדיף שיניחו את התפילין בבית ויבואו לבית הכנסת מעוטרים בתפילין (עיין מ"ב צ, מז).

מפני קדושתם של התפילין, אסור להסיח את הדעת מהם בכל משך הנחתם, לכן צריך למשמש בתפילין בכל שעה (שו"ע כח, א; עיין פניני הלכה ליקוטים א' ט, ג).

שבת כ״ז באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כב, יב2

מותר לפרסם ולקרוא בעלוני שבת פרסומות של קניית צרכי מצווה, כגון ספרי קודש ובתים בהתנחלויות, וכאשר המחיר של צרכי המצווה זול ופרסומו יכול לעודד את הקוראים לעסוק במצווה, מותר לפרסם את המחיר ומותר לקוראו בשבת (עיין מ"ב שו, נה; שז, א; שכג, כ).

אסור לקרוא ברשימת המוזמנים לסעודה או ברשימת המאכלים שעומדים להגיש בסעודה, משום שהקריאה בהם דומה לקריאה בשטרות. בנוסף לכך, יש לחשוש שמא ירצה בעל הסעודה לתקן את הרשימה על ידי כתיבה או מחיקה (שבת קמט, א; שו"ע שז, יב-יג). אבל לצורך מצווה, כגון לצורך סעודת ברית מילה, או כדי למנוע עלבון גדול, מותר למשרת לקרוא ברשימה, שאין חשש שמא ישנה דבר ברשימה. ולבעל הבית או למלצר האחראי אסור, שמא יתקן את הרשימה (מ"ב שז, מז; שעה"צ נד).

מותר לגבאי לקרוא את העולים לתורה מתוך פנקס או כרטיסים, הואיל וזה לצורך מצווה. ואין לחשוש שמא ימחק או יכתוב, שהואיל והוא נמצא בציבור, אם ישכח ויבוא לכתוב, יזכירו לו שהיום שבת. וכן מותר לגבאי לקרוא את העולים לתורה מתוך רשימה שהכינו לו בעלי שמחה. אבל אם ירצו לשנות את הרשימה, לא יסתכל בה בלא שיהיה איתו עוד אדם אחד לפחות, שאם ישכח ויבוא לכתוב, יזכיר לו חברו שהיום שבת.

שישי כ״ו באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כב, יב1

אסור לקרוא שטרות ומסמכים בשבת, כגון שטרות הלוואה וקנייה, חשבונות בנק, חשמל ומים, ומחירי מוצרים שרשומים על מודעות וליד מוצרים שבחלון הראווה. שכל הקורא בהם עוסק בחפצי חול ביום השבת (רא"ש), ועוד, שיש לחוש שמא מתוך קריאתם יבוא לכתוב או למחוק בהם (רמב"ם).

לדעת הרמב"ם, מותר לקרוא בשבת רק בדברי קודש, אבל בכל שאר דברי החולין אסור לקרוא, ואפילו ללמוד מדעים אסור, כדי שלא ינהג בשבת כמנהג חול ויבוא מתוך כך לידי כתיבה. אבל למעשה נוהגים כדעת רוב הפוסקים (רש"י, ר"י, רא"ש), שסוברים שהאיסור הוא לקרוא בענייני חשבונות ועסקים, וכדי שלא יבואו לקרוא בהם, אסרו חכמים לקרוא גם בדברי חול שאין בהם ערך. אבל בדברי חול שיש בהם ערך מותר לקרוא, כדוגמת דברים שיש בהם צורך הגוף, כמו הדרכות על תזונה נכונה ומרכיבי המזון שמודפסים על האריזות. וכן מותר ללמוד חכמות ומדעים.

וסתם דברי חול וסיפורים שאין בהם ערך, אסור לקרוא, אבל מי שמתענג בקריאתם רשאי לקרוא בהם דרך ארעי, שלא גזרו על קריאה שיש בה עונג. אבל סיפורים מסקרנים שגורמים צער או דאגות אין לקרוא בשבת (מ"ב שו, לח; שז, ג). ונראה שסיפורים עצובים מתולדות ישראל ומחיי הצדיקים מותר לקרוא, הואיל ויש בהם ערך של לימוד תורה ומוסר, אלא שעדיף ללמוד בדברים משמחים המתאימים יותר לשבת.

מעיקר הדין מותר לקרוא בעיתונים דברי חכמה. ומי שמתענג מקריאת חדשות וסיפורים ופרשנויות – רשאי לקרוא בהם, אבל ידיעות שגורמות לעצב ודאגה אסור לקרוא. מותר לקרוא על כלכלה מאמרים כלליים שאינם עוסקים בהדרכה מעשית, אבל אסור לקרוא מאמרים שיש בהם הדרכה מעשית לעסקים והשקעות. וכן אסור לאדם לקרוא פרסומות למוצרים שאולי יקנה בעתיד.

ואף שמעיקר הדין מותר לקרוא חלקים מהעיתון, לדעת רבים ראוי להימנע מקריאת עיתונים בשבת, מפני שהם מלאים פרסומות מסחריות, ויש בהם הרבה ידיעות מצערות, וקשה להבחין בין המותר לאסור. בנוסף לכך, הקריאה בהם מבטלת את עיקרה של השבת שנועדה ללימוד תורה. ורק בשירותים אפשר לקרוא את דברי החכמה והידיעות שאינן מצערות.

חמישי כ״ה באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, ה

לגבי הידיים, כתב הרמב"ם (הל' תפילה ה, ד), שיניח ידיו על ליבו כשהן כפותות, יד ימין על יד שמאל, וכך יעמוד כעבד לפני רבו, באימה וביראה. וכך כתב השולחן ערוך (צה, ג), וכן מבואר בכוונות האר"י (כה"ח צה, יב). ורבים סוברים, שהכל תלוי במנהג המקום, ובמקומו של הרמב"ם אכן נהגו לעמוד לפני מלכים ושרים כפי שכתב, אבל במקומות אחרים נהגו אחרת. למשל, בארצות אדום נהגו לעמוד בידיים שלובות, ובארץ ישמעאל היו עומדים כשידיהם אחרי גבם, לרמוז כאילו אין להם ידיים בלא רשותו של מי שעומדים לפניו (מהר"י אבוהב הובא בב"י, מ"ב צה, ו). לפי זה בימינו, בנוסף לדרך שכתב הרמב"ם, אפשר גם לעמוד כשהידיים צמודות לגוף, או כשהן מונחות על הסטנדר, סמוכות לסידור, שגם זה נחשב כעומד דרך כבוד. אבל אין לעמוד כשהידיים בכיסים, או על המותניים, שאין ראוי לעמוד כך לפני אנשים מכובדים.

רבים נוהגים להתנענע בתפילה, וכתב הרמ"א (או"ח מח, מ"ב צה, ז) שכך ראוי לנהוג לכתחילה, כדי לבטא את ההתרגשות והרעדה שצריכה לאחוז במתפלל, וכדי לשתף את כל הגוף בעבודת התפילה, כדברי הפסוק (תהלים לה, י): "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ". לעומת זאת השל"ה כתב, שאין להתנדנד בתפילה, ולהפך, דווקא העמידה בלא תנועה מגבירה את הכוונה. ועוד, שאין דרך כבוד לעמוד ולהתנועע, ואם יבוא אדם לפני מלך בשר ודם ויתחיל להתנדנד בכל גופו, הרי המלך יגרשנו מיד מעל פניו, ואם כן ודאי שאין לנהוג כך בתפילה. ומה שאמרו שטוב להתנועע, הוא דווקא בעת שלומדים תורה או בעת שאומרים שירות ותשבחות, אבל בתפילת עמידה שבה אנו עומדים לפני המלך, והיא עמוקה ופנימית, אין ראוי להתנועע כלל, רק שפתיו נעות (של"ה מסכת תמיד נר מצווה). וכיוון שלכל מנהג יש על מה לסמוך, ינהג כל אדם כפי שיוכל לכוון יותר. ובמיוחד שמי שהתרגל להתנועע כמקובל, יקשה עליו לכוון בלא שיתנועע (מ"א, מ"ב מח, ה; ועי' כה"ח מח, ז-ט).

רביעי כ״ד באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יז, ד

בפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע רשאי אדם לישב או לעמוד, אבל כיוון שהגיע לתפילת שמונה עשרה, עליו לעמוד ברגליים צמודות. העמידה מבטאת את ההתייצבות המלאה של האדם, מראשו ועד רגליו, לקראת התפילה. בנוסף לכך, יש בעמידה ביטוי ליראה ולאימה של העומד לפני מלכו של עולם. ולכן צריך שלא להישען בתפילה על שום דבר, שכל הסומך עצמו במקצת, אינו עומד באימה. ובשעת הדחק, כגון מי שתשוש ומוכרח להישען, ישתדל להישען מעט, כך שגם אם תינטל פתאום המשענת, ישאר לעמוד בכוחות עצמו, שבאופן זה אף שאינו עומד באימה, מכל מקום הוא נחשב כמתפלל בעמידה (שו"ע צד, ח; מ"ב כב).

יצמיד את רגליו עד שייראו כרגל אחת, משום שפיסוק הרגליים חושף את הצד החומרי שבאדם, וגם מבטא את הריצה אחר ענייני העולם הזה. ולכן הכהנים בעלותם למזבח היו הולכים עקב בצד אגודל, וכן בתפילת עמידה אנו נמנעים מפיסוק הרגליים. ועוד, שהצמדת הרגליים מבטאת את אסיפת הכוחות המעשיים שברגלנו להתבטלות כלפיו, שאין לנו אלא רצון אחד, לעמוד לפניו בתפילה. ולמדו זאת מהמלאכים, שנאמר עליהם (יחזקאל א, ז): "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה", כלומר רגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (ברכות י, ב; ירושלמי פ"א ה"א; מהר"ל נתיב העבודה ו').

צריך להצמיד את כפות הרגליים לכל אורכם, כדי שיראו עד כמה שאפשר כרגל אחת, ולא כאותם שמצמידים את העקבים בלבד (שו"ע צה, א, תר"י). בדיעבד, אם התפלל ברגליים פסוקות – יצא (מ"ב א, כה"ח ב).

חולה שאינו יכול לעמוד, יתפלל בישיבה. ואם גם לשבת אינו יכול, יתפלל בשכיבה. ואמנם לדעת כמה פוסקים, אם לפני שיסתיים זמן אותה תפילה יתחזק ויוכל לעמוד, יצטרך לשוב ולהתפלל בעמידה, מפני שעיקר מצוות התפילה בעמידה (שו"ע צד, ט). מכל מקום הסכמת האחרונים למעשה, שאם התפלל בישיבה או בשכיבה, יצא בדיעבד, וגם אם יוכל אח"כ לעמוד – אינו צריך לחזור ולהתפלל בעמידה (מ"ב צד, כז, כה"ח לד).

גם מי שנאלץ להתפלל בישיבה או בשכיבה, ישתדל להצמיד את רגליו ולכוף עצמו במקום הכריעות. ומי שיושב בכסא גלגלים, כשיסיים את תפילתו יסיע את עצמו מעט לאחריו, כשיעור שלוש הפסיעות שבהם נפרדים מהתפילה (ועיין בפניני הלכה תפילה יז, הלכה טז).