הלכה יומית

שבת י״ג באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כב, י

מצווה לכבד את השבת בדיבור, שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", ופירשו חכמים (שבת קיג, א): "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". והכוונה, שלא ידבר אדם בשבת על מה שאסור לו לעשות. לפיכך, לא יאמר מחר אסע במכונית או אכתוב מכתב או אקנה דבר. וקל וחומר שאסור לאדם לבקש מחברו שלמחרת יסע בשליחותו או יכתוב מכתב עבורו או יקנה דבר מה בשבילו (שו"ע שז, א). והאיסור הוא על מה שהוא מתכוון לעשות בעתיד, אבל על מה שכבר עשה מותר לדבר, ובתנאי שאין בכוונתו להדריך את חברו כיצד לעשות מלאכה זו.

והאיסור הוא לדבר על דברים שאסור לעשות בשבת, אבל להרהר בהם מותר, שדרשו חכמים (שבת קיג, א): "וְדַבֵּר דָּבָר – דיבור אסור, הרהור מותר". וגם דיבור שרומז למלאכה נחשב כהרהור ומותר. למשל, אסור לומר: "מחר אדבר עם פלוני בטלפון", אבל מותר לומר: "מחר אדבר עם פלוני", למרות שברור שכוונתו לדבר בטלפון. וכן אסור לומר: "מחר אסע לירושלים", מפני שהנסיעה אסורה, אבל מותר לומר: "מחר אלך לירושלים", מפני שבהליכה אין איסור. ואף שירושלים מחוץ לתחום שבת שלו, כיוון שאילו היו עושים עירוב עד ירושלים היה מותר ללכת אליה, אין הדבר אסור לחלוטין, ולכן מותר לדבר על כך. ואף שהחבר מבין שהוא מתכוון לנסוע ואם ירצה יוכל להצטרף לנסיעתו, אין זה אלא רמז ומותר.

וכן מי שרוצה לנסוע במוצאי שבת במונית, רשאי לשאול את חברו שיש לו מונית: "האם נראה לך שתוכל לבוא אלי בצאת השבת"? וכיוון שלא שאל אם יוכל לבוא עם המונית כדי להסיע אותו, למרות שחברו מבין שלכך התכוון, אין בדבר איסור. אבל לא יאמר לו: "בבקשה תבוא אצלי במוצאי שבת", כי רמז בלשון ציווי אסור. וכן מי שרוצה לשכור פועל ביום ראשון, רשאי לומר לו בשבת: "אני מקווה לפגוש אותך ביום ראשון". אבל לא יאמר לו: "בבקשה תבוא אלי ביום ראשון" (שבת קנ, א; שו"ע שז, ז).

שישי י״ב באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כב, ו

כידוע יהודי שקנה או קיבל כלי מאכל מגוי, אסור לו לאכול בו עד שיטבילנו. ואם לא הטביל אותו לפני שבת: יש אומרים שאסור להטבילו בשבת, מפני שזה נראה כתיקון כלי, שלפני הטבילה לא היה הכלי ראוי לאכילה ועל ידי הטבילה נעשה ראוי (רא"ש). ויש אומרים שאם צריך לאכול בו, מותר להטבילו בברכה, שאין הטבלתו נחשבת לתיקון, כי בדיעבד, אם השתמשו בו בלא טבילה, המאכל כשר (רי"ף). ואם יש שם גוי נאמן, נכון לתת לו את הכלי במתנה ולבקש מהגוי רשות להשתמש בו, שבאופן זה מותר ליהודי לאכול בו בלא טבילה (שו"ע שכג, ז). ונכון לבקש אחר השבת מהגוי שיעניק לו בחזרה את הכלי במתנה, ויטביל אותו בברכה.

אבל אדם, רשאי לטבול מטומאתו בשבת לכל הדעות. ואף לסוברים שטבילת כלים אסורה, הואיל וטבילת אדם נראית גם כרחצה, הרי שאין הטבילה נראית בהכרח כמעשה של תיקון (פניני הלכה שבת יד, ט). אבל אין מטבילים את הגר בשבת, משום שעל ידי הטבילה הוא נעשה כאדם חדש, והרי זה כתיקון. בנוסף לכך, הטבילה צריכה להיעשות בפני בית דין, וכשם שאסור לדון כך אסור להטביל גר (יבמות מו, ב). ואם עברו והטבילו את הגר בשבת, טבילתו כשרה והוא נעשה יהודי (שו"ע יו"ד רסח, ד).

אסור לבצע מדידות בשבת, משום שהמדידה היא מעשה חול (שו"ע שו, ז, מ"ב לד). לפיכך, אסור לשקול אדם, ואסור למדוד את גובהו (שש"כ יד, מב). וכן אסור למדוד אורך ורוחב של רהיטים, או אורך ורוחב של חדרים.

לצורך מצווה מותר למדוד ולשקול, לפיכך מותר לבדוק אם יש במקווה שיעור ארבעים סאה. וכן מותר למדוד תרופה בשביל חולה, וכן מותר למדוד לו את החום (שו"ע שו, ז; שש"כ מ, ב). וכיוון שמותר לעשות לצורך תינוקות כל מה שמותר לעשות לצורך חולה, כאשר יש צורך, מותר למדוד את כמות האוכל הדרושה לתינוק. וכן כאשר צריך לבדוק האם התינוק הוסיף במשקלו אחר האוכל – מותר לשקול אותו (במאזניים שאינן חשמליות, שש"כ לז, ה).

חמישי י״א באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה זמנים ג, ד

מנהג יוצאי אשכנז הרווח בארץ ישראל משלב כמה מסורות. עיקר מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומקצתם נמשכים אח"כ. וזאת על פי המסורת שהמגפה נעצרה בל"ג בעומר, אלא שאותם תלמידים שהתחילה מחלתם לפני ל"ג בעומר מתו אח"כ עד חג השבועות (מהר"ל חידושי אגדות ליבמות סב, ב). לפיכך, עד ל"ג בעומר נוהגים שלא להסתפר ולא לישא אשה ולא לנגן ולרקוד, ואילו אח"כ נמנעים רק מנישואין ושמחות גדולות. ועוד טעם, שבעת מסעי הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז, ורציחות אלו אירעו ברובם בסוף ספירת העומר, ועל כן נהגו בקהילות אשכנז להימנע באותם ימים משמחות גדולות. אבל מראש חודש סיוון, המנהג להתיר עריכת נישואין, מפני ששמחת חג השבועות, שכבר ניכרת מראש חודש סיוון, מבטלת את האבלות. ויש מקילים לשאת אשה מל"ג בעומר ואילך, ורק משמחות גדולות של רשות נמנעים עד חג השבועות (בהערה נזכיר עוד מנהג שהיה רווח מאוד באשכנז).

וביום ל"ג בעומר עצמו, מותר לשאת אשה ולהסתפר. אלא שנחלקו המנהגים בדין ליל ל"ג בעומר: יש אומרים שגם בליל ל"ג מותר לשאת אשה ולהסתפר, מפני שכל יום ל"ג בעומר הוא יום של שמחה. ויש אומרים שצריכים לנהוג שלושים ושלושה ימי אבל רצופים, ולכן רק לאחר שהגיע בוקר ל"ג, אומרים מקצת היום ככולו, ומותר לשאת אשה ולהסתפר. לכתחילה נוהגים להחמיר, ובשעת הצורך אפשר לנהוג כמקילים. ולכל המנהגים מותר לקיים בליל ל"ג שמחה של ריקודים ונגינה.

רביעי י׳ באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה זמנים ג, ג

לדעת בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח תצג, א-ב), מנהגי האבלות מתחילים מהיום הראשון של ספירת העומר ועד לבוקר ל"ד בעומר. וזאת על פי המסורת הגורסת בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת', והכוונה עד חמישה עשר יום לפני חג העצרת, נמצא שצריך להמשיך את האבלות עד יום ל"ד בעומר. אלא שכמו לגבי אבלות שבעה, מקצת היום נחשב ככולו, ואחר שישב האבל מעט על הארץ בתחילת היום השביעי, כבר קיים את האבלות של היום השביעי ויכול לקום מאבלותו, כך גם לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר. לפיכך, אין צורך להמתין עד סיום יום ל"ד בעומר, אלא כבר בבוקר יום ל"ד בעומר, כיוון שעברו מספר רגעים אחר שעלה השחר, נחשב מקצת היום ככולו, וכל מנהגי האבלות מתבטלים.

ואמנם ביום ל"ג בעומר מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אולם שאר מנהגי האבלות נשארים בתוקפם, ואסור לפי מנהג זה לישא אשה ולהסתפר בל"ג בעומר. ומשנסתיים ל"ג בעומר אסור בליל ל"ד לנגן ולרקוד, וכשיגיע בוקר ל"ד יתבטלו כל מנהגי האבלות. (ולעניין תספורת, הנוהגים לפי האר"י מחמירים עד ערב חג השבועות, כה"ח תצג, יג).

ויש קהילות ספרדיות שנהגו שכל מנהגי האבלות מסתיימים בל"ג בעומר, כך נהגו בטורקיה ומצרים. ואף שמנהג הספרדים הרווח כיום בארץ אינו כן, כשיש צורך גדול להקל בזה בל"ג בעומר או בליל ל"ד בעומר, יש מקום לשאול שאלת חכם.

שלישי ט׳ באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה זמנים ב, י

מי ששאלו חבירו בזמן הראוי לספירה, כמה ימים היום לעומר, אם עדיין לא ספר באותו יום בברכה, לא יענה לו "היום כך וכך ימים לעומר", שאם יאמר לו כן, כבר יצא בזה ידי הספירה ושוב לא יוכל לברך לפני שיספור. אלא יאמר לו אתמול היה כך וכך לעומר (שו"ע תפט, ד).

ואם יענה לו כמה היום לעומר תוך שהוא מתכוון במפורש שלא לצאת ידי חובתו בתשובתו לחבירו, לא יצא, ויוכל אח"כ לברך ולספור. ואם כבר הגיעו בספירה לחשבון המורכב מימים ושבועות, וענה לו את המספר של אותו יום, בדיעבד יוכל לברך אחר כך על ספירתו, שכיוון שלא ספר כדרך שרגילים, תוך הזכרת הימים והשבועות, גילה דעתו שאינו מתכוון לצאת בתשובתו ידי מצוות הספירה (מ"ב תפט, כב).

לפני שיברך יחשוב לעצמו כמה היום לספירה (עי' שו"ע תפט, ו, שעה"צ לז). ואם יש לו ספק אם היום תשעה ימים או עשרה, ואין לו את מי לשאול. יאמר את שתי הספירות, כדי לצאת מהספק. אולם לגבי הברכה נחלקו הפוסקים, יש אומרים שרק על ספירה ברורה וידועה אפשר לברך. ויש אומרים שגם על ספירת ספק יברך, שכן ברור שאחד המספרים שיאמר הוא הנכון (עי' פס"ת תפט, יז). למעשה, כיוון שיש בזה ספק אין לברך.

שני ח׳ באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה זמנים ב, ט

על פי הכלל המפורסם, שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, נשים פטורות ממצוות ספירת העומר, שהרי מצווה זו תלויה בזמן (ועי' בפניני הלכה תפילת נשים פרק ג' בטעם הדבר).

אבל אשה הרוצה, יכולה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמה, ויש לה בזה מצווה. וכן מצינו שנשים נוהגות לשמוע קול שופר בראש השנה, ונוטלות לולב ויושבות בסוכה. אלא שנחלקו הפוסקים לגבי הברכה, לדעת בעל השולחן ערוך (או"ח תקפט, ו), אינן מברכות, וכן המנהג הרווח אצל רוב יוצאות ספרד.

ולדעת הרמ"א, אשה שמקיימת מצוות עשה שהזמן גרמה, רשאית לברך עליה, וכן מנהג אשכנז (פניני הלכה תפילת נשים ב, ח). אלא שיש מהפוסקים האשכנזים שהורו, שמוטב לאשה שלא לברך על הספירה, שהואיל והיא אינה מצויה בבית הכנסת, יש יותר חשש שתשכח לספור יום אחד, ואולי לא תשים לב לכך ששכחה ותמשיך לספור אחר כך בברכה. שהשוכח לספור יום אחד, אינו רשאי להמשיך לספור בברכה (מ"ב תפט, ג). ויש אומרים שעל פי הקבלה אין לנשים לספור ספירת העומר (רב פעלים ח"א סו"י יב). מנגד יש אומרים שמנהג אשכנז שנשים סופרות (מ"א תפט, א).

למעשה, מי שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה, ואם תשכח יום אחד תדע להמשיך בלא ברכה, רשאית לפי מנהג אשכנז לספור בברכה. ובמיוחד מי שנוהגת להתפלל בכל יום תפילת ערבית, או שבני ביתה רגילים להזכיר לה לספור, החשש שתשכח לספור ספירת העומר קטן יותר, ואם תרצה תוכל לברך לפי מנהג אשכנז.

ראשון ז׳ באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה זמנים ב, ז-ח

נחלקו הראשונים בשאלה, האם ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה הנמשכת מחג הפסח ועד חג השבועות, או שבכל יום ישנה מצווה בפני עצמה לספור. לדעת בעל הלכות גדולות, ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, וכפי שנאמר (ויקרא כג, טו): "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ולכן השוכח לספור יום אחד, הפסיד את המצווה ושוב לא יספור בימים הבאים. אולם לדעת רוב הפוסקים, הספירה בכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולכן השוכח לספור יום אחד הפסיד את מצוות אותו היום בלבד, ולמחרת מצווה עליו להמשיך לספור בברכה (תוס', רא"ש, ריטב"א ועוד).

למעשה נפסקה ההלכה, שגם אדם ששכח לספור יום אחד, צריך להמשיך לספור, על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שכל יום עומד בפני עצמו. אבל יספור בלא ברכה, מפני שאנו חוששים לדעה שכל הספירה היא מצווה אחת, ומאחר ששכח יום אחד, הפסיד את המצווה, וכדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה יספור בימים הבאים בלא ברכה (שו"ע תפט, ח).

וכדי שלא להפסיד את הברכה, צריכים כל אלה ששכחו לספור באחד הימים, להתכוון לצאת ידי הברכה בשמיעת החזן.

בהלכה זו בא לידי ביטוי המתח שמלווה את ספירת העומר, שכל השוכח יום אחד מנתק במידה מסוימת את השרשרת שמחברת בין חג הפסח לחג השבועות, ומפסיד את הברכה. שכן יש צורך גדול לחבר בין חג הפסח שמבטא את הלאומיות הישראלית המקודשת לבין חג השבועות שבו קבלנו את התורה, שאין תורה בלא ישראל ואין ישראל בלא תורה.

מי שהתעורר לו ספק שמא שכח לספור יום אחד, יכול להמשיך לספור בברכה, כי רק כאשר ברור ששכח לספור יום אחד חוששים לדעה שאינו יכול להמשיך לספור בברכה.

וכן מי ששכח לספור בלילה ונזכר וספר למחרת ביום, אע"פ שיש סוברים שאין יוצאים בספירה שביום, כיוון שיש סוברים שבדיעבד גם בספירת היום מקיימים את המצווה, בימים הבאים יוכל לספור בברכה.

לגבי נער שנעשה בר מצווה באמצע ספירת העומר התעורר ספק. לדעת כמה פוסקים, אף שהקפיד לספור בכל הימים, לא יוכל להמשיך לספור בברכה, הואיל ומה שספר לפני שנעשה בר מצווה אינו נחשב לרצף אחד עם מה שיספור אחר שיֵעשה גדול. אבל לדעת רוב הפוסקים, אם הקטן הקפיד לספור בכל הימים עד שנעשה בר מצווה, הרי ספירתו תמימה, וממילא יוכל להמשיך לספור בברכה, וכן המנהג הרווח.

אבל גר שנתגייר בימי ספירת העומר, כיוון שלא ספר כלל לפני גיורו, יספור מיום שהתגייר בלא ברכה.

שבת ו׳ באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כב, ה

אסרו חכמים בשבת לדון דין ולבצע את עונשי בית הדין. וכן אסרו לקיים בשבת אירוסין, נישואין, גירושין, חליצה ויבום. וגזרו חכמים על הדברים הללו מחשש שמא יבואו לכתוב (ביצה לז, א). וכן אסור לפדות את הבן הבכור בשבת, מפני שהפדיון דומה למקח וממכר, ואם היום השלושים ואחד חל בשבת, דוחים את הפדיון למחרת. וכן אסרו להקדיש או להחרים או להעריך דבר לבית המקדש, שעל ידי הקדשת החפץ הוא עובר לרשות גבוה, והרי זה כמקח וממכר. אבל מותר להתחייב לתת צדקה, כי בעצם ההתחייבות עדיין לא נעשה קניין. ואם קנה או מכר או עשה אחד מכל הדברים הללו בשבת, מה שעשה עשוי (משנה ביצה לו, ב; שו"ע שלט, ד).

אין מפרישים תרומות ומעשרות וחלה בשבת, שהמפריש דומה כמקדיש את הפירות לגבוה, ועוד שהוא נראה כמתקן את הפירות (ביצה לו, ב; רמב"ם כג, יד). ואם טעה והפריש בשוגג, מותר לאכול מהם בשבת. ואם הפריש במזיד, מה שעשה עשוי והפירות מותרים, אלא שאסור לכל ישראל לאכול מהם עד מוצאי שבת. (משנה תרומות ב, ג; מ"ב שלט, כה).

מי שחושש שמא לא יספיק להפריש תרומות ומעשרות מטבל (פירות שבוודאי אינם מעושרים) לפני שבת, יכול לומר בערב שבת בלא ברכה את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות על מה שיפריש ביום השבת, ובמה שיאמר בערב שבת יתחיל את תהליך ההפרשה, ועל ידי כך, גם לאחר שתיכנס השבת, יהיה מותר לו להפריש בפועל תרומות ומעשרות בנוסח הרגיל עם ברכה. וכן מי שחושש שלא יספיק להפריש חלה, יוכל להפריש באופן זה.

רק מי שהפירות שלו יכול להפריש מהם בשבת על ידי תנאי שעשה בערב שבת, היינו על סמך נוסח ההפרשה שאמר בערב שבת, אבל לאדם אחר אין התנאי מועיל. ואורח שחושש שמא המארח שלו ישכח להפריש תרומות ומעשרות, יכול לבקש ממנו בערב שבת שיעשה אותו שליח להפריש עבורו תרומות ומעשרות, וכך יוכל לעשות את התנאי מערב שבת ולהפריש בפועל בשבת (משנה דמאי ז, א וה; רמב"ם מעשר ט, ז-ט; ע"ע הערה 1).

שישי ה׳ באייר ה׳תשע״ו
פניני הלכה זמנים ד, ט

יום ה' באייר יכול לחול בימים: שני, רביעי, שישי ושבת. באותן שנים שיום העצמאות חל ביום שישי או שבת, יש חשש סביר שמסיבות יום העצמאות וטכסיו יגרמו לחילול שבת פומבי, לפיכך הוחלט על פי בקשת הרבנות הראשית, שכאשר יום ה' באייר יחול ביום שבת או ביום שישי, יחגגו את יום העצמאות ביום חמישי (ג' אייר או ד' אייר). לאחר מכן נוכחו לדעת כי גם כאשר יום העצמאות חל ביום שני, ההכנות ליום הזיכרון שמתחיל במוצאי שבת גורמות ליהודים רבים לחלל שבת, לפיכך הוחלט על פי בקשת הרבנות הראשית שיום הזיכרון ויום העצמאות ידחו ביום, כך שיום הזיכרון יחול בה' אייר ויום העצמאות בו' אייר. יוצא איפה כי בפועל, מתוך ארבעה ימים שיום העצמאות יכול לחול בהם, בשלושה מהם מקדימים או דוחים את קיומו.

וכבר מצינו שמחמת חשש טלטול שופר ולולב בשבת ביטלו חכמים את מצוותם. ולכן כאשר חל ראש השנה בשבת, אין תוקעים בו בשופר. וכן כאשר חל יום ראשון של סוכות בשבת, אין נוטלים בו לולב. הרי שביטלו מצוות מהתורה כדי שלא יגיעו לחילול שבת. אולם את עצם היום שהוא מדאורייתא אין לשנות. אבל ימים שנקבעו על פי חכמים, דוחים או מקדימים. כאשר פורים חל בשבת, ביום שישי קוראים במגילה ומחלקים מתנות לאביונים, בשבת קוראים את הקריאה בתורה ואומרים 'על הניסים', וביום ראשון עורכים סעודה ושולחים מנות (שו"ע או"ח תרפח, ו, מ"ב יח, פניני הלכה זמנים יז, ה). וכאשר תשעה באב חל בשבת, דוחים את התענית ליום ראשון (ועי' שו"ע או"ח תקנא, ד; תקנד, יט).

וכן לגבי יום העצמאות, הכל לפי התקנה, שבאותו יום שהוחלט על פי נציגי הציבור והרבנות הראשית לחוג את יום הקמת המדינה, בו צריכים להודות לה' על התשועה.

אכן מעניין שגם מועד הכרזת המדינה הוקדם כדי שלא לחלל שבת. שכן מועד פקיעת המנדט הבריטי היה בליל שבת בשעה שתים עשרה בלילה, אלא שראשי מועצת העם לא רצו להכריז על הקמת המדינה תוך חילול שבת, על כן הקדימו את ההכרזה ליום שישי בצהרים – ה' באייר.

חמישי ד׳ באייר ה׳תשע״ו יום העצמאות
פניני הלכה זמנים ד, א

ביום ה' באייר חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, זכה עם ישראל לקיים את מצוות ישוב הארץ. ואף שגם לפני כן כל יהודי ויהודי שהתגורר בארץ ישראל קיים מצווה בישיבתו, ואמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". מכל מקום עיקר המצווה היא לכלל ישראל, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, והמצווה על כל יחיד לגור בארץ היא ענף מהמצווה הכללית המוטלת על כלל ישראל.

וזהו שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". 'הורשתם' הכוונה כיבוש וריבונות, 'וישבתם' הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. וכן נאמר (דברים יא, לא): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". וכך הגדיר הרמב"ן את המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד).

מצווה זו מוטלת על עם ישראל בכל הדורות, אלא שבמשך תקופה ארוכה היינו אנוסים ולא היתה ידינו תקיפה לקיים את המצווה, שלא היה לנו צבא וכלי נשק לכבוש את ארצנו וליישבה. בחסדי ה' על עמו, בדורות האחרונים החלה הרוח הלאומית להתעורר, יהודים הלכו ונתקבצו לארץ, נטעו בה עצים, פיתחו את כלכלתה, התארגנו והקימו כח מגן, נאבקו בשלטון הזר, וכך כאשר המנדט הבריטי הסתיים יכלו נציגי הציבור שלנו להכריז על הקמת מדינת ישראל. מאז עם ישראל התחיל לקיים את מצוות ישוב הארץ. אמנם עדיין לא כל הארץ בידינו, ועדיין אנו תלויים במידה מסוימת באומות העולם, אבל חזרנו לקיומה הממשי של מצוות ישוב הארץ.

וכן מצאנו בהלכה, שדין האבלות על חורבן הארץ תלוי בריבונות. שכן תקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר (ישעיהו סד, ט): "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" ויקרע את בגדו. וביארו הפוסקים, שהגדרת החורבן תלויה בשלטון, שכל זמן שהארץ נשלטת בידי נוכרים, אפילו אם רוב תושבי אותן הערים יהודים, הרי הן נחשבות חריבות וקורעים על ראייתן. ואם הן תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהן גויים, אין הן נחשבות חריבות ואין קורעים על ראייתן (ב"י וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).

וכבר הפליגו חז"ל בשבח מצוות ישוב הארץ עד שאמרו עליה שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי בהעלותך פ).