הלכה יומית

שבת ב׳ באדר ב׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ח, ה2

כידוע, תקנו חכמים לברך על כל סוג של בשמים ברכה מיוחדת. אם מקור הריח מעץ, מברכים: "בורא עצי בשמים". אם המקור מעשבים: "בורא עשבי בשמים". אם הוא מפרי: "הנותן ריח טוב בפירות". אם הוא ממין דומם או חי: "בורא מיני בשמים". אולם לגבי הבדלה נהגו אשכנזים לברך על כל סוגי הבשמים: "בורא מיני בשמים", וזאת מפני שיש אנשים שאינם בקיאים בסוגי הבשמים וברכותיהם, ואם יטעו ויברכו על מין עץ "בורא עשבי בשמים", או על מין עשב "בורא עצי בשמים" – לא יצאו. לפיכך, נהגו לברך בכל הבדלה "בורא מיני בשמים", שברכה זו מועילה בדיעבד לכל סוגי הבשמים. ומנהג ספרדים, לברך בהבדלה את הברכה המיוחדת לסוג הבשמים שמברכים עליו. למשל, על הדס ורוזמרין מברכים: "עצי בשמים" (מ"ב רטז, לט; רצז, א; כה"ח רצז, לא; פניני הלכה ברכות יד, א; ה).

על בשמים שנועדו לריח טוב מברכים, אבל אין מברכים על בשמים שנועדו להפגת ריח רע, כגון בשמים שמניחים בשירותים או בשמים שנועדו להפגת ריח הזיעה (פניני הלכה ברכות יד, ג).

על בושם העשוי ממינים סינטטיים, יש אומרים שלא לברך, מפני שמצד טבעו אין בו ריח טוב, ורק על ידי פעולה מלאכותית נוצר בו ריח טוב. ונראה למעשה, שהרוצים לברך עליו "בורא מיני בשמים" רשאים, שסוף כל סוף, התכונות הכימיות שאִפשרו ליצור את הריח הטוב הזה נבראו על ידי ה', ויש לברך על כך (פניני הלכה ברכות יד, ב-ג, 3).

יש מהדרים לברך על אתרוג שנטלו בסוכות, שכיוון שנעשתה בו מצווה, ראוי לברך עליו בהבדלה. ותוקעים בו מחטי ציפורן, שעל ידי כך ריחו חזק ונשמר (עפ"י רמ"א רצז, ד). וכיוון שריחו בא משני סוגי בשמים (פרי ועץ), לכל המנהגים מברכים עליו "בורא מיני בשמים" (מ"ב רטז, לט).

שישי א׳ באדר ב׳ ה׳תשע״ו ב׳ דראש חודש
פניני הלכה שבת ח, ה1

תקנו חכמים לברך על בשמים ולהריחם במוצאי שבת, מפני שאחר שהשבת יוצאת – הנשמה היתירה מסתלקת, והנפש דואבת, וכדי להשיב את רוחה, מריחים בשמים, שאמרו חכמים שהנשמה נהנית מהם. ואף אדם שאינו חש כאב בנפשו על צאת השבת, על ידי תקנה זו ייתן אל ליבו את מעלת השבת, שהיה ראוי לו להיות מיצר על צאתה ולהשיב את רוחו בריח טוב.

מברכים על הבשמים במוצאי שבת, אבל במוצאי יום טוב אין מברכים עליהם, מפני שאין ביום טוב תוספת נשמה יתירה. וכן בזמן שבמוצאי שבת מתחיל יום טוב, אין מברכים בהבדלה של מוצאי שבת על בשמים, מפני ששמחת היום טוב ומאכליו מיישבים את הנפש (שו"ע תצא, א, ומ"ב).

וכן במוצאי יום הכיפורים אין מברכים על הבשמים, שהואיל וביום הכיפורים צריכים להתענות, אין ביום הכיפורים נשמה יתירה, ואין צער כל כך בסיום יום כיפור (שו"ע תרכד, ג).

כל שומעי ההבדלה צריכים להריח מהבשמים, לפיכך ימתין המבדיל עד שכל שומעיו יריחו מהבשמים, ורק אח"כ ימשיך לברך על הנר. ואם לא הספיקו להריח עד שהמבדיל המשיך לברכת הנר, יקשיבו לברכת הנר וברכת ההבדלה, ורק לאחר מכן יריחו מהבשמים. מי שאינו מסוגל להריח – לא יברך את ברכת הבשמים (שו"ע רצז, ה, מ"ב יג; שש"כ סא, ח).

 חמישי ל׳ באדר א׳ ה׳תשע״ו א׳ דראש חודש
פניני הלכה תפילה טו, ז

מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שמשפט זה אינו מופיע בפרשת 'שמע' ואף אינו פסוק מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת 'שמע' על פי מסורת קדומה.

מסופר בתלמוד (פסחים נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ביקש לגלות להם את קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חז"ל: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תקנו לאומרו בלחש.

משפט זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן גם בו חובה לכוון לפירוש המילים, והקורא אותו בלא כוונה צריך לחזור לקוראו בכוונה (מ"ב סג, יב).

נכון להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה. וכן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).

רביעי כ״ט באדר א׳ ה׳תשע״ו ערב ראש חודש
פניני הלכה תפילה טו, ו2

בפסוק ראשון בקריאת שמע, נראה שבדיעבד, גם מי שלא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – יצא ידי חובתו.

אם הסיח את דעתו ולא שם לב גם למשמעות הכללית של המילים, שיש בה קבלת עול מלכות שמים – לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקרוא בכוונה. אם נזכר בזה מיד אחר שסיים את הפסוק הראשון, ימתין מעט, כדי שלא יראה כמי שקורא את שמע פעמיים, ויחזור ויקרא את הפסוק הראשון בלחש. ואם נזכר באמצע הפרשה הראשונה, יפסיק ויחזור לתחילתה ויקראנה כסדר. ואם נזכר באמצע הפרשה השנייה, יסיים אותה ואח"כ יחזור לקרוא את כל הפרשה הראשונה, ואחריה ימשיך לפרשת 'ויאמר', ואינו צריך לומר שוב את הפרשה השנייה, שבדיעבד סדר הפרשיות אינו מעכב (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז). מנהג טוב שיאמר כל הקהל ביחד את הפסוק הראשון בקול ונעימה, שעל ידי כך קולם נשמע בעליונים, והקב"ה משתבח בהם (שהש"ר ח, ב).

 שלישי כ״ח באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה טו, ו1

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון בקריאת שמע, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". לפיכך צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוון למשמעותה המלאה של כל מילה, צריך להשתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם נראה שבדיעבד, כל זמן שחשב גם על משמעות הפסוק – יצא ידי חובתו.

וכך ראוי לכוון: 'שמע ישראל' – המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. 'ה" – לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. 'אלוהינו' – שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו (שו"ע ה, א). וכשיאמר 'אחד', יכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. והכוונה רמוזה באותיות 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח', כנגד שבעה רקיעים והארץ, 'ד' כנגד ארבעת הרוחות. ויאריך בעת אמירת 'ד' כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (שו"ע סא, ו; ועיין מ"ב יח).

 שני כ״ז באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה טו, ח

נחלקו האמוראים והראשונים בשאלה, האם מצוות צריכות כוונה. כלומר, כשהתורה צוותה אותנו לעשות מצווה מסוימת, האם עצם ביצוע המצווה מספיק; או שצריך גם לכוון בעת עשייתה שהיא נעשית לשם קיום מצוות הבורא. להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, וללא אחד מהם הוא אינו יכול לחיות, כך גם המצווה צריכה גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה המלווה את המצווה היא הנשמה.

לפיכך, אדם הקורא בתורה בפרשת ואתחנן, שבה נכתבה פרשת 'שמע', והגיע זמן קריאת שמע, אם כיוון ליבו לקיים מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו, ואם המשיך לקרוא כדרכו בלא שכיוון את ליבו לקיום המצווה – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, א; שו"ע ס, ד).

נמצא אם כן, שבקריאת שמע אנו צריכים לשים לב לשתי כוונות: האחת, כמו בכל המצוות, שבמעשה זה שאנו עושים אנו מקיימים את מצוות ה'. והשנייה, מיוחדת לקריאת שמע, לכוון למשמעות המילים שאנו אומרים. שהואיל ועיקרה של מצוות קריאת שמע – לקבל עלינו עול מלכות שמים, חובה לשים לב למשמעות המילים שאנו מוציאים מפינו. שאם לא כיוון למשמעות המילים בפסוק 'שמע ישראל' – לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקוראו בכוונה (פניני הלכה תפילה טו, ו).

נחזור לכוונה הכללית השייכת לכל המצוות. לעיתים ישנה כוונה רדומה, וגם היא מספיקה בדיעבד. לדוגמא, אדם שבא לבית הכנסת להתפלל, ובסדר תפילתו קרא את 'שמע', אע"פ שלא התכוון במפורש לקיים את מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו. מפני שאם נשאל אותו: מדוע קראת את פרשיית 'שמע'? יענה מיד: כדי לקיים את המצווה, נמצא שהיתה בקריאתו כוונה רדומה. וכן מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית, אע"פ שלא התכוון במפורש לשם מצווה, מכל מקום ברור שכל כוונתו היא לקיים את המצווה, וכיוון שיש כאן כוונה רדומה – יצא ידי חובתו (ירושלמי פסחים פ"י ה"ג; ח"א סח, ט; מ"ב ס, י).

רבים אינם יודעים שהסיבה המרכזית לקריאת פרשת 'ויאמר' – כדי לקיים בה את מצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בסופה. וכל אלו שאינם יודעים זאת, אינם יוצאים ידי חובתם. מפני שגם אם נשאל אותם מדוע קראו את פרשת 'ויאמר', לא ישיבו: כדי להזכיר יציאת מצרים, נמצא שאפילו כוונה רדומה לא היתה בידם. לפיכך צריך ללמד ברבים, שקוראים 'ויאמר' כדי להזכיר את יציאת מצרים.

 ראשון כ״ו באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה טז, ו

כדי למנוע שנאה ועלבונות, התירו חכמים לומר שלום באמצע קריאת שמע וברכותיה לאדם שהנימוס מחייב זאת. לפיכך, הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, או באמצע אחד מפרקי שמע, וראה אדם שהוא מצוּוה לירא מפניו, כגון אביו או רבו או אחד מגדולי הדור, יקדים לו שלום. ואם ראה אדם מכובד, כגון תלמיד חכם או עשיר או בעל מעלה אחרת, לא יתחיל לשאול בשלומו, אבל אם הנכבד אמר לו שלום, ישיב לו שלום.

ואם הוא נמצא בין הפרקים, היינו בין ברכה לחברתה, או בין פרק לפרק, הדין קל יותר, ומותר ביוזמתו להפסיק כדי לומר שלום לאדם מכובד, ולהשיב – ישיב שלום לכל אדם (שו"ע סו, א, ומ"ב וכה"ח). באמצע פסוק 'שמע ישראל' ו'ברוך שם' לא יפסיק אלא אם כן מדובר בהפסקה לצורך פיקוח נפש.

אמנם למעשה כתבו הפוסקים, שהואיל ומקובל כיום שלא להפסיק באמצע התפילה, האנשים המכובדים אינם נעלבים מכך שאין שואלים בשלומם, וממילא אין היתר להפסיק במשך קריאת שמע וברכותיה כדי לשאול בשלום אדם נכבד או אדם שצריך לירא מפניו (מ"ב סו, ב, עפ"י ספר החינוך). ורק כאשר מדובר באדם שאינו מודע לערכה של התפילה, שעלול להיפגע מכך שלא אומרים לו שלום, מותר לומר לו שלום כפי הדין המקורי. וכן בעל תשובה שהוריו אינם מבינים את ערך תפילתו, רשאי לומר להם שלום, אבל לא ידבר עמהם מעבר לכך.

רשאי אדם להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע וברכותיה כדי למנוע מעצמו נזק גופני או הפסד ממוני. ועדיף כשאפשר לסיים לפני כן את הפרק או הברכה (עי' באו"ה סו, א, 'או'). וכן רב שהגיעה לפניו שאלה דחופה, רשאי להשיב עליה בין הפרקים והברכות (ערוה"ש סו, ד).

הקורא קריאת שמע וברכותיה ועבר לפניו תלמיד חכם, יעמוד לפניו (ברכ"י יו"ד רמד, א). אבל בעת קבלת עול מלכות שמים בפסוק 'שמע' ו'ברוך' – אין לקום. ויש מי שאומר שבכל משך קריאת שמע עדיף שלא לעמוד (ציץ אליעזר יד, י).

הרואה את חברו שעושה איסור, ירמוז לו כדי להפרישו מהאיסור. ואם אינו נִרמז, יפסיק בדיבור כדי להפרישו מהאיסור, שאם התירו להפסיק לכבוד בשר ודם באמצע קריאת שמע וברכותיה, קל וחומר לכבוד שמים (ריטב"א, כה"ח סו, ז).

אין ראוי לאסוף צדקה באמצע ברכות קריאת שמע, כדי שלא לבטל את המתפללים מכוונתם. מכל מקום אם עני הגון ביקש ממנו צדקה, אפשר לתת לו (הליכות שלמה ז, ד).

 שבת כ״ה באדר א׳ ה׳תשע״ו פרשת שקלים
פניני הלכה זמנים יד, ב

תקנו חכמים לקרוא ארבע פרשיות: 'שקלים', 'זכור', 'פרה' ו'החודש'. וקוראים אותן בשבתות שבחודש אדר, ואת הראשונה שבהן קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חודש אדר.

באותן השבתות שקוראים פרשיות אלו מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובשני קוראים למפטיר את הפרשה המיוחדת. וכיוון שההפטרה בנביא צריכה לעסוק במה שקראו בספר שאליו עלה המפטיר, לפיכך בשבתות אלה ההפטרה עוסקת בעניין הקשור לאותן הפרשיות שנקראו בספר השני ולא בפרשת השבוע שנקראה בספר הראשון.

בשבת הראשונה קוראים פרשת 'שקלים' (שמות ל, יא-טז). ותקנו את קריאתה כדי להזכיר לכל אחד מישראל לתרום את מחצית השקל השנתית, אשר קונים בהן את קרבנות הציבור. וכיוון שמחודש ניסן היו צריכים להתחיל לקנות את הקרבנות מהתרומה החדשה, תקנו לקרוא חודש לפני כן את פרשת שקלים, כדי להזכיר לכל ישראל שיביאו את תרומתם. ואף שכיום בית המקדש חרב, ואין אנו זוכים להקריב קרבנות, אנו קוראים את פרשת 'שקלים' זכר למקדש (עי' מ"ב תרפה, א, מקראי קודש ג).

נוהגים לתת צדקה בחודש אדר 'זכר-למחצית-השקל' שהיו נותנים באדר לצורך קרבנות הציבור. והזמן הטוב לנתינת הצדקה הוא לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, כדי שהצדקה תצטרף לתענית לכפר (מ"ב תרצד, ד; כה"ח כה).

יש שנהגו לתת מחצית מהמטבע המקובל באותו מקום, ויש שנהגו לתת שלושה חצאים מהמטבע, כנגד שלוש פעמים שנאמר 'תרומה' בפרשת שקלים (רמ"א תרצד, א). בימינו המטבע הנפוץ הוא שקל, ואם כן לפי מנהג זה יש לתת שלושה חצאי שקלים.

ויש נוהגים לתת שווי של מחצית השקל. היינו שווי כסף טהור במשקל של כ-10 גרם (כה"ח תרצד, כ). וכל המנהגים כשרים, והמוסיף בצדקה תבוא עליו ברכה.

יש אומרים שמנהג זה שייך לגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם היו מחויבים במצוות מחצית השקל (רמ"א). ויש אומרים שגם נערים מגיל שלוש עשרה צריכים לקיים את המנהג (תוספות יו"ט). ויש אומרים שנכון לתת זכר למחצית השקל גם עבור קטנים (א"ר, מ"ב תרצד, ה). ויש אומרים שנכון שגם נשים יתנו זכר למחצית השקל (כה"ח תרצד, כז). וכך נוהגים כיום, לתת לפחות חצי שקל עבור כל אחד מבני הבית, ואפילו עבור עובר שבמעי אמו.

ואין לתת צדקה זו מכספי מעשר כספים, שאין אדם רשאי לקיים מצוות ומנהגים שהוא חייב בהם מכספי מעשר כספים.

שישי כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ח, ד

מצווה מן המובחר להבדיל על היין, שהוא המשקה החשוב ביותר, שהוא מזין ומשמח, וכששמחים בו שמחה של מצווה יש בו סגולה שהוא מגלה את הפנימיות הטובה שבישראל. ואמרו חכמים (שבועות יח, ב), שהמבדיל על היין במוצאי שבתות – יזכה להתברך בבנים.

אך כשאין יין, אפשר להבדיל על 'חמר מדינה' (יין המדינה). היינו על משקה חשוב שרגילים לשתות באותה מדינה כפי שרגילים לשתות יין (שו"ע רצו, ב). לדוגמא, בהרבה ארצות רגילים לשתות בירה לבנה, ובכל אותם המקומות, כיוון שהבירה חשובה עבורם, אפשר להבדיל עליה, ובמקום לברך 'הגפן' יברכו 'שהכל'.

מי שיש לו יין אך הוא מעדיף לשתות 'חמר מדינה', יש אומרים שהואיל ויש לו יין אסור לו להבדיל על 'חמר מדינה' (ר"ח, רשב"ם), ויש אומרים שבכל אופן אפשר להבדיל על 'חמר מדינה' (רמב"ם, סמ"ג). למעשה, גם מי שאוהב יותר בירה לבנה, כל זמן שגם היין טעים לו, נכון שיבדיל על יין, ואם ירצה – יוכל להבדיל על 'חמר מדינה'.

גם וודקה או ערק נחשבים 'חמר מדינה', אלא שמפני חריפותם קשה לשתות מהם כמות של 'מלא לוגמיו' (כ-50-55 מ"ל). ומי שיכול לשתות מהם כ'מלא לוגמיו', יכול להבדיל עליהם.

נחלקו הפוסקים, האם כדי שמשקה יחשב ל'חמר מדינה' צריך שיהיה בו אלכוהול. לדעת המקילים, כל משקה שאפשר לכבד בו אורחים חשובים, ואנשים נוהגים לעיתים לשבת בחברת ידידים ולשתות ממנו, הרי הוא נחשב משקה חשוב, ואפשר להבדיל עליו. לפיכך, אפשר להבדיל על קפה, תה ובירה שחורה, וכן אפשר להבדיל על מיץ תפוזים או תפוחים טבעי. אבל אין להבדיל על מיץ ממותק ושאר משקאות קלים כמיץ אשכוליות וקוקה-קולה, מפני שאינם משקאות חשובים, אלא משקאות שרגילים לשתות כדי להרוות את הצימאון. ויש מקילים להבדיל גם עליהם, הואיל ואפשר לכבד בהם אורחים חשובים.

ולדעת המחמירים, רק משקאות משכּרים, שיש בהם אלכוהול, נחשבים 'חמר מדינה', שהם משקאות שאנשים מתכנסים לשתות במסיבת חברים. אבל שאר המשקאות, אינם חשובים כל כך ואין להבדיל עליהם. לפיכך, אפשר להבדיל על בירה לבנה ושאר משקאות אלכוהוליים, אבל על קפה או בירה שחורה או מיץ טבעי אין להבדיל.

למעשה, יש להחמיר להבדיל על משקאות משכּרים, ורק כשאין אפשרות להשיג משקאות משכּרים, אפשר בדיעבד להבדיל על משקאות חשובים שאינם משכּרים.

חמישי כ״ג באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה טז, ה

לדעת מהר"ם מרוטנבורג, בשעה שאדם אומר קריאת שמע וברכותיה, לא יפסיק לענות על קדיש וקדושה, שהואיל והוא עוסק כבר בשבחו של מקום, אסור לו להפסיק כדי לענות על שבח אחר. אבל דעת רוב הראשונים (תר"י, רא"ש), שלצורך שבחים גדולים שנאמרים בציבור, רשאי אדם להפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע, וכן הלכה (שו"ע סו, ג).

וכשיפסיק, יענה רק על הדברים החשובים ביותר. ואלו הם: בקדיש, יש אומרים שיענה רק "אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא", וכן יענה אמן אחר "דאמירן בעלמא ואמרו אמן", שהוא סיום עיקר הקדיש (מ"ב סו, יז). ויש מוסיפים ואומרים שיענה את כל חמשת האמנים שנוהגים לענות בעיקר הקדיש, שנקרא חצי קדיש, אבל התוספות שאחר כך אינן עיקר הקדיש, ולא יפסיק לענות עליהם אמן (כה"ח סו, כג; ועיין בפניני הלכה תפילה כג, 14).

בקדושה, יענה רק את הפסוקים 'קדוש' ו'ברוך', שהם עיקר עניית הקדושה (מ"ב סו, יז; ילקוט יוסף סו, ב), ויש אומרים שיענה גם פסוק 'ימלוך' (ערוה"ש סו, ו; כה"ח יח). וכך המנהג הרווח. אבל לא יאמר את הפתיחה שהחזן אומר לפני כל פסוק.

על 'ברכו' יענה כמקובל – "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", וב'מודים' של חזרת הש"ץ ישתחווה ויענה "מודים אנחנו לך" ולא יותר.

למנהג אשכנזים, עונים אמן על ברכות 'הא-ל הקדוש' ו'שומע תפילה', שבהן מסיימים את ברכות השבח וברכות הבקשה. ולמנהג ספרדים, דינן כשאר הברכות ולא יענה עליהן.

אין הבדל בדין זה בין אם הוא נמצא באמצע הברכה והפרק או בין ברכה לברכה ובין פרק לפרק.

וכל מה שאפשר לענות הוא באמצע הברכות או אחר סיומן, אבל אחר שאמר "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה ונותרו לו עוד מילים ספורות לחתימת הברכה – לא יפסיק, מפני שאם יפסיק – יקטע את הברכה (באו"ה סו, ג). וכן בשעה שיאמר פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" וכו', שבהם מקבלים עול מלכות שמים, לא יפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה, שאין מפסיקים בה לשום דבר (שו"ע סו, א).

וכל מי שמסתפק אם מותר לו לענות או לא, מוטב שלא יענה, שכן לדעת הרבה פוסקים, אף שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות.