הלכה יומית

שני י״א בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה זמנים יב, ו

יש להשתדל שכל בני הבית יתכנסו למצוות הדלקת הנרות, כדי שישמעו את הברכות, יענו עליהן אמן ויראו את הדלקת הנרות. בנוסף לכך שיש בזה כבוד למצווה ופרסום לנס, הדבר נצרך לאלה שאינם מברכים על הנרות בעצמם, כמו אשה שיוצאת ידי חובתה בהדלקת בעלה, ובני בית שיוצאים ידי חובתם בהדלקת אבי הבית. מפני שעל ידי שמיעתם את הברכות הם משתתפים בהודאה לה' על הנסים. ואם לא ישמעו את הברכות, לדעת רמב"ם ורש"י, למרות שכבר יצאו ידי חובת הדלקת נרות בהדלקת אבי המשפחה, מכל מקום עליהם להביט בנרות החנוכה ולברך את ברכת 'שעשה נסים'. ולדעת הרשב"א והר"ן, הואיל וכבר יצאו ידי חובת המצווה בהדלקת אבי הבית, למרות שלא שמעו את הברכות, אינם צריכים לברך 'שעשה נסים' בעת שיראו את הנרות. וכיוון שיש בזה מחלוקת, מספק אין לברך (שו"ע תרעו, ג). אבל לכתחילה, כדי לקיים את המצווה לדעת כל הפוסקים, מי שאינו מדליק ומברך בעצמו, צריך לשמוע את הברכות ולענות עליהן אמן.

ולכן כל אדם שיוצא ידי חובת הדלקת נרות בהדלקת אחר, כגון אשה שיוצאת בהדלקת בעלה, ובני בית שיוצאים בהדלקת אבי המשפחה, צריכים להשתתף בהדלקת הנרות כדי שישמעו את הברכות ויענו אמן. וגם אם לא יוכלו להיות בביתם בעת ההדלקה, ישתדלו להשתתף בהדלקת נרות ושמיעת הברכות בבית אחר או בבית הכנסת, ובזה יצאו ידי חובתם לפי כל הדעות.

ראשון י׳ בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה זמנים יב, ג–ד

נחלקו המנהגים כיצד צריך להיות בפועל מנהג 'מהדרין מן המהדרין'. למנהג הספרדים, עיקר ההידור שידליקו נרות לפי מספר הימים. וגם כאשר בני הבית מרובים, רק אחד מבני הבית מדליק את נרות החנוכה לפי מספר הימים היוצאים, ביום הראשון מדליק נר אחד, ביום השני שניים, ובשמיני שמונה. מפני שהמטרה להראות את מספר הימים שהנס נמשך, שבזה מתפרסם הנס יותר. ואם היו מדליקים נרות כנגד כל אחד מבני הבית בטפח הסמוך לפתח, לא היה ניכר מספר הימים, כי הנרות של כל בני הבית היו מצטרפים ומבלבלים את החשבון. וכיוון שרק אחד מדליק, מן הראוי שגדול הבית ידליק עבור כולם.

אם הילדים מבקשים להדליק נרות, אפשר לתת להם להדליק חנוכיה לעצמם, ובלבד שיקפידו להפריד בין החנוכיות, ולמנהג רבים מהספרדים לא יברכו, אבל מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל הורה שילדים עד גיל בר מצווה רשאים לברך. ולדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם מבוגרים מגיל בר מצווה שרוצים לזכות בברכה, רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ואזי יוכלו להדר להדליק נרות בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב).

למנהג אשכנז, כדי להיות 'מהדרין מן המהדרין' צריך שכל אחד מבני הבית ידליק בברכה חנוכיה משלו, ביום הראשון כל אחד מדליק נר אחד, ובשמיני כל אחד מדליק שמונה. ואין חוששים שלא ידעו את מספר הנרות של אותו יום, מפני שמקפידים להפריד את החנוכיות זו מזו.

וגם קטנים שהגיעו לחינוך מדליקים נרות בברכה, וגיל חינוך הוא בערך מגיל שש, שאז הם מבינים את סיפור הנס והמצווה.

ונשים נשואות נהגו שלא להדליק נרות, מפני שהדלקת בעליהן נחשבת כהדלקה שלהן, ש'אשתו כגופו'. ובהרבה בתים גם בנות שהגיעו לחינוך ונערות נהגו שלא להדליק נרות. ומכל מקום אם ירצו להדליק, רשאיות להדליק בברכה. ונראה שטוב לעודד את הבנות שהגיעו לחינוך להדליק נרות לפחות עד הגיען לבת מצווה, כי ההדלקה מקשרת אותן לתורה ולמצוות. ואם ירצו להדליק גם אח"כ, תבוא עליהן ברכה. ואפילו אשה שבעלה מדליק נרות, אם תרצה למרות המנהג להדליק בעצמה – רשאית להדליק בברכה.

שבת ט׳ בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ד, ו

כאשר משפחה מתארחת אצל חברתה, יש אומרים שרק בעלת הבית תדליק נרות בברכה, והאורחת תדליק נרות בלא ברכה, משום שיש ספק אם יש בהם צורך. וכך דעת בעל ה'שולחן-ערוך', וכך נוהגים בחלק מקהילות הספרדים. ולדעת רוב הפוסקים והרמ"א, גם האורחת יכולה לברך על הדלקת נרותיה, משום שכל נר נוסף מרבה את האורה. וכך המנהג אצל כל האשכנזים וחלק מקהילות הספרדים, כדוגמת עולי מרוקו.

למעשה, אין כיום צורך להיכנס לספק הזה, מפני שבכל בית ישנם כמה חדרים, ורגילים להקצות חדר לאורחים, ובאותו חדר, לכל הדעות האורחת רשאית להדליק נרות בברכה. וכן כאשר המטבח נפרד ממקום הסעודה, האורחת יכולה להדליק נרות בברכה במטבח. ואמנם עיקר הדלקת נרות הוא במקום הסעודה, אולם יש מצווה שיהיה אור מסוים גם בשאר החדרים, ולכן כאשר שתי משפחות שובתות יחד, טוב שהמארחת תדליק במקום החשוב שליד השולחן, והאורחות תדלקנה במקומות הנוספים, כדוגמת המטבח וחדרי השינה (עיין מ"ב רסג, לח. ועיין פניני הלכה שבת ד, הלכה ב).

וכן כאשר סידרו דירה מיוחדת לאורחים, טוב שהאורחת תדליק נרות באותה דירה בברכה. וכדי שתוכל ליהנות מאור הנרות, תקפיד להדליק נרות גדולים שיישארו דולקים עד לאחר שיחזרו מסעודת ליל שבת. ואם תדליק נרות רגילים, תקפיד להישאר לידם עד שיתחיל להחשיך, או שאחד מבני המשפחה ילך לפני הסעודה לראות את הנרות. שאם לא יהיה אחד שיראה את הנרות לאחר שיחשיך, לא יהיה מהם כבוד שבת, ונמצא שההדלקה והברכה לבטלה.

שישי ח׳ בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ד, ה

בשעת הצורך אפשר לקיים את המצווה בהדלקת נורת להט חשמלית, שהנורה כמו נר, שכן חוט המתכת הבוער הוא הפתילה, והחשמל הוא השמן. ואמנם יש סוברים, שאין יוצאים בנורת להט, מפני שבנר חומר הבעירה סמוך לפתילה מה שאין כן בנורת חשמל. אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים, שאפשר לצאת ידי חובה בהדלקת נורה חשמלית, שכן מוסכם להלכה שאור החשמל נחשב כאש, וכל המדליק אור חשמל בשבת עובר על איסור תורה של הבערה. אלא שמכל מקום, מוטב לקיים את המצווה על ידי הדלקת נר, כדי לצאת ידי כולם. בנוסף לכך, בהדלקת הנר ניכר יותר שיש כאן הדלקה מיוחדת לכבוד שבת.

לכתחילה עדיף לכבות את תאורת החשמל לפני הדלקת הנרות, ולהדליקה מחדש לשם שבת בעת שמדליקים את הנרות, שעל ידי כך המצווה מתקיימת בהידור רב על ידי הנרות והתאורה החשמלית. ועוד, שאם התאורה החשמלית דולקת, אין ניכר שהאשה מקיימת מצווה בהדלקת הנרות, שהרי ממילא כבר יש שם אור. לכן טוב לכבות את תאורת החשמל מספר דקות לפני הדלקת הנרות, וכשתבא האשה להדליק את הנרות, תדליק תחילה את תאורת החשמל ומיד אח"כ את נרות השבת, ובברכה שתברך על הנרות תכוון גם על תאורת החשמל. וכל זה לכתחילה, אולם מן הדין, גם בשעה שתאורת החשמל דולקת אפשר להדליק נרות בברכה, ואין בזה חשש ברכה לבטלה, מפני שיש בהדלקת הנרות שמדליקים לשם מצווה תוספת אור לכבוד שבת.

חמישי ז׳ בכסלו ה׳תשע״ו הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל
פניני הלכה זמנים יב, א

תקנו חכמים להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה, שהם הימים שבהם חגגו ישראל והודו לה' שעזר להם לנצח את היוונים, לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, ובימים אלו דלק השמן שבמנורת המקדש בדרך נס (ועי' פניני הלכה זמנים יב, א להרחבה כיצד ניתן לברך על נרות החנוכה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", אע"פ שהן מדרבנן).

נשים חייבות במצווה כגברים. ואף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, מכל מקום כיוון שגם הנשים היו שותפות בנס, אף הן חייבות במצווה (שבת כג, א, אלא שנוהגים שאשה נשואה יוצאת בהדלקת בעלה עי' פניני הלכה זמנים יב, הערה 2, ופניני הלכה זמנים יא, יא, 14).

כל דיני המקום והזמן שקבעו חכמים להדלקת נר חנוכה נועדו כדי לפרסם את הנס. לפיכך תקנו להדליק את הנרות ליד הפתח או החלון הפונה לרשות הרבים, כדי שהעוברים ברחוב יראו את הנרות (כמבואר בפניני הלכה זמנים יג, א-ג). ותקנו להדליק את הנרות משתשקע החמה, שאז הוא הזמן שהנרות יֵראו למירב האנשים, כי מצד אחד כבר נעשה חשוך ואור הנר ניכר היטב, ומנגד הרחובות עדיין מלאים באנשים שחוזרים מעבודתם (עי' פניני הלכה זמנים יג, ד). אולם אין הפרסום לרבים מעכב את המצווה, וגם יהודי שגר לבדו במקום שומם צריך להדליק נרות חנוכה, כדי לזכור בעצמו את הנס.

וגדולה מצווה זו מאוד, ואפילו עני שאין לו אפשרות לקנות נרות, צריך לחזר על הפתחים או למכור את כסותו כדי לקנות נרות חנוכה. ואף שלקיום מצוות אחרות אין חובה על האדם לחזר על הפתחים או למכור את כסותו, כאן שיש במצווה פרסום הנס, החיוב גדול יותר. אלא שאין העני צריך להדר במצווה, ודי לו להדליק נר אחד בכל יום (שו"ע תרעא, א; מ"ב ג; ערוה"ש ג. ועי' רמ"א תרנו, א; באו"ה 'אפילו').

רביעי ו׳ בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה ליקוטים א, ו, ח

שאלה: האם מותר לערוך בבית הכנסת סעודות של מצווה, כגון סעודות ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה, וכדומה?

תשובה: בתלמוד הירושלמי מסופר שהיו נוהגים לאכול סעודות קידוש החודש ועיבור השנה בבית הכנסת. מכאן שאף שככלל ישנו איסור לאכול בבית הכנסת, מכל מקום סעודות מצווה מותר (פסחים פ"א ה"א, סנהדרין פ"ח ה"ב, שו"ע או"ח קנא, ד).

אלא שלדעת בעל ה'מגן-אברהם' (קנא, ה), רק סעודות מצווה קטנות שאין שותים בהן יין התירו בבית הכנסת. שכן המקור להיתר הוא מסעודות עיבור השנה שבהן היו אוכלים פת וקטניות בלבד. לפי דעתו אסור לסעוד בבית הכנסת סעודות שבת, או סעודת ברית מילה, פדיון הבן וכדומה, מפני שהן סעודות גדולות ששותים בהן יין. ורק מסיבת סיום מסכת, שיגישו בה אוכל פשוט, מותר לערוך בבית הכנסת (ולכך נוטה דעת ערוה"ש קנא, ו).

אבל לדעת הרבה פוסקים, כל סעודת מצווה מותר לערוך בבית הכנסת, שכן היו נוהגים בשבת לקדש על היין בבית הכנסת, בשביל האורחים העניים שהיו סועדים סעודות שבת בבית הכנסת. וכל זה בתנאי שישמרו על קדושת המקום. וכן לגבי שתיית היין, אף שמותר לדעת רוב הפוסקים לשתות יין בסעודת מצווה שבבית הכנסת, מכל מקום צריך להיזהר שלא להשתכר (בן איש חי ש"א ויקרא ד; ציץ אליעזר יד, כו). בנוסף לכך, באותן קהילות שמאז ומתמיד נהגו לערוך בבית הכנסת סעודות שבת, סעודות ברית ושאר סעודות מצווה, נחשב הדבר כאילו התנו על כך במפורש, ומלכתחילה קדושת בית הכנסת לא חלה באופן כזה שתאסור עליהם לערוך את סעודות המצווה בבית הכנסת. וכן פסק בעל ה'משנה-ברורה' (קנא, כ, ושעה"צ יד).

לסיכום, במקום שרגילים לערוך סעודה שלישית בבית הכנסת, אין כל איסור להמשיך במנהגם. וכן במקום שרגילים לערוך סעודות ברית מילה ופדיון הבן בבית הכנסת, מותר להם לערוך שם כל סעודת מצווה, כולל סעודת בר מצווה, וסעודת חתונה ושבע ברכות. וכל זה כמובן בתנאי שייזהרו מאוד לשמור על קדושת בית הכנסת, ויימנעו מכל שיחה בטלה וקלות ראש. וכן ייזהרו מעירוב גברים ונשים בבית הכנסת.

אבל במקום שלא נהגו לערוך סעודות מצווה בתוך בית הכנסת, מלכתחילה עדיף להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', שלא לערוך בתוך בית הכנסת סעודות מצווה גדולות שמגישים בהם יין. אבל הרוצים להקל רשאים, שכן דעת הרבה פוסקים.

שלישי ה׳ בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה ליקוטים א, ו, ו

צריך לדעת, שלא כל מקום שמתפללים בו נחשב בית כנסת. כדי שמקום מסוים ייחשב בית כנסת צריכים להתקיים בו שני תנאים, האחד, שדעת בעלי הבית לייעד את אותו הבית לבית כנסת. והשני, שיתחילו להתפלל בו. ולכן בעת שבונים את בית הכנסת, עדיין לא חלים עליו דיני בית כנסת, ומותר לשחק ולאכול ולשתות בו. ורק מרגע שהחלו להתפלל בתוכו – חלים עליו כל דיני בית הכנסת (שו"ע או"ח קנג, ח).

עוד צריך לדעת, שקהילה שעדיין לא בנתה לעצמה בית כנסת, וחבריה נוהגים בינתיים להתפלל בשבת במבנה המיועד למטרה אחרת, כגון באולם הספורט של בית הספר המקומי – אין על האולם דינים של בית כנסת, כיוון שלא יועד לכך, ולכן מחוץ לשעות התפילות מותר לשחק ולהתעמל בתוכו. וכן אולם שנועד לפעילות של תנועת נוער, ובשבת נוהגים הנערים להתפלל בו כמה תפילות. כיוון שאותו אולם לא יועד לשם בית כנסת, מותר לקיים בו פעולות והצגות ולצחוק בתוכו. אלא שחובה עליהם לפרוס וילון שישמש מחיצה בין ארון הקודש לשאר האולם. ראשית, כדי להדגיש שאכן האולם לא יועד לבית הכנסת. שנית, מפני שאסור לנהוג בקלות ראש מול ארון הקודש (שו"ע יו"ד רפב, א; מ"ב או"ח קנא, יד, ושעה"צ יג).

שני ד׳ בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה ליקוטים א, ו, ו

כידוע בית הכנסת הוא מקום קדוש, וחז"ל קראו לו 'מקדש מעט'. ויש להתנהג בתוכו ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושתו של בית המקדש.

וכל המשתמש בבית הכנסת לשימוש של חול, מבזה את קדושתו, שייעודו היחיד של בית הכנסת הוא לעניינים שבקדושה, לתורה, תפילה והתחזקות בשאר מצוות. ולכן אין לשוחח בו בענייני מסחר וכלכלה, וקל וחומר שאסור להתלוצץ ולשחוק בתוכו. אבל מותר לערוך בבית הכנסת אסיפות לצורך מצווה, כגון למען איסוף צדקה לעניים, או להתרמה לישיבות.

ויש לכבד את בית הכנסת ולנקותו תמיד. וצריך לנקות את הנעליים מן הבוץ לפני שנכנסים לתוכו. ואסור להיכנס לתוכו בראש מגולה (שו"ע קנא, ו-ט). וכמובן שאסור לירוק בתוכו. ואמנם היו זמנים שהבתים לא היו מרוצפים ואנשים היו רגילים לירוק בביתם הפרטי, ואז היה מותר גם לירוק בבית הכנסת, אבל כיום נזהרים מאוד שלא לירוק בבתים פרטיים, ולכן ישנו איסור גמור לירוק בבית הכנסת (עפ"י הגמ' ברכות סג, א).

אין להיכנס לבית הכנסת שלא לצורך תורה או תפילה. ואפילו כשיורד גשם בחוץ, אסור להיכנס לתוכו כדי להנצל מהגשם. וכן בקיץ אסור להיכנס לתוכו כדי לשבת בצל כתליו. וכן אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להטעין טלפון נייד. שכן בית הכנסת מקודש לתפילה ותורה ולא לשאר צרכי האדם.

ואדם שמוכרח להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחברו לצורך דחוף, רשאי להיכנס לשם, אבל לפני שיקרא לחברו ישב מעט ויאמר איזה פסוק, כדי שלא יֵראה כנכנס לצרכיו האישיים בלבד (מגילה כח, שו"ע או"ח קנא, א).

ראשון ג׳ בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה ליקוטים א, ו, ה

הואיל וקיומו של בית הכנסת הוא דבר נחוץ ממדרגה ראשונה, אסרו חכמים לסתור בית כנסת לפני שבונים אחר במקומו. כלומר, גם כאשר ישנה תוכנית ברורה, להחריב את בית הכנסת על מנת לבנות אחר במקומו, ובינתיים יש להם מקום זמני להתפלל בו – חששו חכמים שמא יארע להם אונס והם ייאלצו להשתמש בכספים שנועדו לבניית בית הכנסת לצרכים אחרים, ולבסוף יתרשלו מלבנות את בית הכנסת החדש. לכן קבעו שרק לאחר שיגמרו לבנות את בית הכנסת החדש יוכלו לסתור את בית הכנסת הישן או למוכרו.

אבל אם חרבו יסודותיו של בית הכנסת ויש חשש שכתליו יתמוטטו, יסתרו אותו מיד, ויזדרזו לבנות בית כנסת חדש במהירות מירבית, בעבודה רצופה ביום ובלילה, עד שיוכלו הקהל לשוב ולהתפלל בו. מסופר בתלמוד על רב אשי שהיה תלמיד חכם גדול ועשיר מופלג, שפעם ראה סדקים בכתלי בית הכנסת שבעירו, וכיוון שהיה חשש שמא יתמוטט ויסכן את האנשים הנמצאים בו, ציווה להחריב את בית הכנסת ומיד לבנותו. וכדי שלא יתמהמהו בבנייתו, העביר את מיטתו למקום בית הכנסת, ולא חזר לישון בביתו עד אשר גמרו לבנות את בית הכנסת (ב"ב ג, ב; שו"ע או"ח קנב).

גם כאשר צריכים להרחיב את בית הכנסת, יבנו תחילה את הכותל החדש, ורק לאחר מכן יפרקו את הכותל הישן. באופן כזה שלא יהיה רגע שבית הכנסת לא יהיה בנוי וסגור מארבע רוחותיו. ורק כאשר אין אפשרות לבצע את העבודה בדרך הזאת, מותר לפרק תחילה את הכותל הקיים ולבנות במהירות המירבית את הכותל החדש (באו"ה שם ד"ה 'דינא', עפ"י דעת הרא"ש והרמב"ם).

בחוץ לארץ, לעיתים תכופות קהילות שלימות נודדות ממקומן, ואזי בתי הכנסת נשארים שוממים ללא מתפללים. במצב כזה הורו הפוסקים שמותר למכור את בית הכנסת. על ידי מכירה זו יוצא הבניין לחולין ואילו הכסף שיקבלו תמורתו מקודש, וצריכים לקנות בו בית כנסת אחר, או שאר תשמישי קדושה, כארון קודש או ספרי קודש (מ"א קנג, יב, מ"ב קנג, יא, לג).

ואף-על-פי שבית הכנסת יוצא לחולין ומותר להופכו למשרד וכדומה, מכל מקום יש להיזהר שלא להשתמש בו לדברים מגונים, ולכן אסור להופכו לבית כסא או בית מרחץ, וכן אין לבצע בו עבודות מגונות כעיבוד עורות (שו"ע קנג, ט).

שַבת ב׳ בכסלו ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ד, ד

שני מנהגים ישנם בזמן ברכת הנרות. יש נוהגות לברך לפני הדלקת הנרות, כפי ההלכה בכל המצוות, לברך לפני קיום המצווה. לפיכך מברכות תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת", ואח"כ מדליקות את הנרות. וכך נפסק ב'שולחן ערוך', וכך נוהגות חלק מיוצאות ספרד (שו"ע או"ח רסג, ה; יבי"א ב, טז).

ויש נוהגות לברך אחר ההדלקה, משום שלדעת כמה פוסקים, על ידי הזכרת השבת בברכה, הנשים מקבלות את השבת, ואם כן אשה שתברך לפני ההדלקה לא תוכל אחר כך להדליק את הנרות (בה"ג). ואף שלדעת רוב הפוסקים, אם האשה תתנה בליבה שלא תקבל את השבת בעת הברכה – תוכל לברך ולאחר מכן להדליק את הנרות, לא רצו הנשים להדליק את הנרות לאחר שאמרו את הברכה והזכירו את השבת, ונתפשט המנהג ברוב הקהילות שנשים מדליקות תחילה את הנרות ואח"כ מברכות עליהן ובעת הברכה מקבלות את השבת. והרבה פוסקים אחרונים חיזקו ואישרו את מנהגן. וכדי שהברכה תחשב לפני המצווה, נוהגות הנשים לכסות את עיניהן בעת הברכה, ורק לאחר הברכה פוקחות את עיניהן ונהנות מאור הנרות. וכך נוהגות כל יוצאות אשכנז (רמ"א רסג, ה), וחלק מיוצאות ספרד, וכפי שפסקו החיד"א (מחזיק ברכה רסג, ד), ו'הבן איש חי' (ש"ש נח ח). וכך נהגו במרוקו ובבל ובעוד מקומות. למעשה, נכון לכל אשה לנהוג כמנהג משפחת אמה.

כאשר גבר מדליק נרות, כגון שהוא רווק או אלמן, יברך לפני הדלקת הנרות, מפני שמנהג הגברים לקבל על עצמם את השבת אחר תפילת המנחה בקבלת שבת בדיבור (שש"כ מג, ל).