הלכה יומית

שישי א׳ בכסלו ה׳תשע״ו ב׳ דראש חודש
פניני הלכה זמנים א, יא

גם בברכת המזון צריכים לומר 'יעלה ויבוא', ואף שאין חובה לאכול סעודה בראש חודש, מכל מקום מפני חשיבות היום, שמקריבים בו קרבן מוסף, צריכים להזכיר ראש חודש בברכת המזון (שבת כד, א, ותוס' שם). ואומרים 'יעלה ויבוא' בברכת 'רחם', מפני שברכת 'רחם' היא תפילה ותחנונים, וכן 'יעלה ויבוא'.

ואם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, אינו חוזר, מפני שרק ביום שיש חובה לאכול סעודה על לחם, כמו שבת ויום טוב, אם לא הזכיר את קדושת היום בברכת המזון – חוזר. אבל בראש חודש וחול המועד אין חובה לאכול סעודה על לחם, וממילא אין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת המזון, ולכן אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון אינו חוזר (שו"ע תכד, א).

מי שהתחיל בסעודתו בראש חודש, והספיק לאכול לפני השקיעה כזית פת, והמשיך בסעודתו זמן רב אחר צאת הכוכבים, כיוון שתחילת סעודתו היתה בראש חודש, אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' (שו"ע קפח, י, ויש חולקים עי' כה"ח מג).

ואם התחיל לאכול בערב ראש חודש וסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, ואכל כזית פת לאחר שנכנס ראש חודש, אומר 'יעלה ויבוא' (שו"ע רעא, ו, מ"ב כט).

חמישי ל׳ בחשון ה׳תשע״ו א׳ דראש חודש
פניני הלכה זמנים א, י

עניינו של ראש חודש מוכרח לבוא לידי ביטוי בתפילה, שהרי התפילות נתקנו כנגד הקרבנות, ובראש חודש נצטווינו להקריב קרבן מוסף, ועל כן צריכים להוסיף בתפילה את עניינו של ראש חודש. לשם כך תקנו חכמים לומר תפילת 'יעלה ויבוא', בה אנו מבקשים מה' שיזכרנו לטובה ביום ראש החודש. ותקנו לאומרה בברכת 'רצה', מפני שבה אנו מבקשים מה' שישיב את העבודה לבית המקדש, וזה המקום להזכיר את ראש חודש, כי מתוך חזרת העבודה לבית המקדש נוכל להקריב את מוספי ראש חודש. השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית ומנחה, צריך לחזור להתפלל (שבת כד, א).

אם נזכר מיד לאחר סיום ברכת 'רצה', יאמר שם 'יעלה ויבוא', וימשיך לברכת 'מודים'. אם התחיל 'מודים' אך נזכר לפני שעמד לעקור את רגליו לקראת סיום תפילתו, יחזור לתחילת ברכת 'רצה', ומשם ימשיך עד הסוף. וכל זה בתפילות שחרית ומנחה, אבל אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בערבית, כיוון שאמר שם ה' של סיום ברכת 'רצה' – לא יחזור, מפני שלא היו מקדשים ראש חודש בלילה. ואמנם לכתחילה יש לומר 'יעלה ויבוא' בלילה, אבל בדיעבד אין לחזור על התפילה או אפילו על ברכה אחת כדי לאומרו (ברכות כט, ב; ל, ב; שו"ע תכב, א).

רביעי כ״ט בחשון ה׳תשע״ו ערב ראש חודש
פנה"ל ליקוטים א, ו, ד

כיוון שבית הכנסת הוא מקדש מעט, ובו שורה השכינה, קבעו חז"ל שצריך לקבוע את מקומו בגובהה של עיר. כלומר, יש לבנותו על המקום הגבוה ביותר שבאותו ישוב, כדי להמחיש לעיני כל שזה הבניין המכובד והחשוב ביותר. ואם בונים כמה בתי כנסיות, צריך לבנות כל בית כנסת על המקום הגבוה ביותר שבאזור הסמוך אליו.

ואסור שיהיה בניין אחר גבוה מבית הכנסת, ואמרו חז"ל (שבת יא, א): "כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת, לסוף חריבה, שנאמר (עזרא ט, ט): 'לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו'".

אמונתנו צריכה להתבטא גם במיקומו ובבניינו של בית הכנסת, שהוא צריך להיות הבניין הגבוה ביותר. הבתים שבהם אנו אוכלים, שותים וישנים, משמשים אותנו בעיקר לצרכי השעה והחומר, ואילו בבית הכנסת אנו נפגשים עם ערכי הנצח. ולכן אמרו חז"ל שעיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לבסוף תיחרב, שכן מקום שבו נותנים עדיפות לחומריות על פני הרוחניות, אין כוח רוחני, נצחי, ועל כן סופו שיחרב.

אלא שכיום התעוררה בעייה קשה מאוד, עם השתכללות הטכנולוגיה והמדע, התרבתה מאוד אוכלוסיית בני האדם, ורבים מעדיפים להצטופף בערים. כדי לשכן את כולם יש צורך שהולך וגובר, לבנות בניינים רבי קומות שבהכרח יהיו גבוהים יותר מבית הכנסת. השאלה – האם יש בדבר איסור?

תשובה: ה'מאירי' כתב (מגילה) שכל האיסור לבנות בתים שיהיו גבוהים מבית הכנסת, הוא דווקא כאשר בתים אלו נבנו לשם פאר וכבוד, שאז ישנה פגיעה בכבודו של בית הכנסת, אבל אם הסיבה לבניין הבתים הגבוהים היא כדי לאפשר איכלוס משפחות רבות יותר, אין בזה שום פגיעה בכבוד בית הכנסת, והדבר מותר לכתחילה. ונראה שגם ה'ערוך' והר"ן והרמב"ם הסכימו לעיקרון שבסברתו, וכן כמה אחרונים הזכירו את ה'מאירי' להלכה. לפיכך, אין כיום איסור לבנות בית גבוה מבית הכנסת, אם מטרת בניינו היא לאפשר בניית דירות רבות או משרדים לצורך עבודה.

אך כמובן שבמה שאפשר אנו מחויבים להמשיך ולכבד את בית הכנסת. ראשית, יש לעשות כל מאמץ שבית הכנסת ייבנה על המקום הגבוה שבאותו איזור. שנית, יש לבנותו בצורה המכובדת והמפוארת ביותר, כדי להראות שהוא המקום החשוב עבורנו, יותר מבית העם או המועדון השכונתי. וכן מפואר יותר מן הבתים שבנו לעצמם בני הקהילה.

שלישי כ״ח בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל ליקוטים א, ו, ב

כידוע ישנה מצווה לבנות בית כנסת, אלא שלעיתים מתעוררת שאלה, כאשר ישנו בית כנסת אחד באזור, ומקצת מן הקהל רוצים להקים לעצמם בית כנסת אחר, האם גם במקרה כזה ישנה מצווה להקים בית כנסת, או שמא המצווה היא דווקא להישאר ולהתפלל ביחד?

תשובה: אם בית הכנסת הקיים צר מלהכיל את כל המתפללים, ולא ניתן להרחיבו, ודאי שיש מצווה להקים בית כנסת נוסף. אבל אם יש מקום בבית הכנסת לכל תושבי האיזור, אזי ברור שעדיף להישאר ביחד, שכן ככל שיגדל מספר המתפללים בבית הכנסת, כך תהא התפילה מהודרת ומכובדת יותר, שנאמר (משלי יד, כח): "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". בנוסף לכך האחדות היא ערך עליון, וכפי שאמרו חז"ל, שבזמן שישראל מאוחדים אפילו אם יש בהם חטאים, הקב"ה מסייע בידם לנצח את אויביהם, אבל כשיש ביניהם פירוד, מחלוקת ולשון הרע, אף שיש בידם מצוות רבות, אין הקב"ה מסייע בידם, והם ניגפים לפני אויביהם (עי' דברים רבה ה, ו).

לכן, למרות שיתכן שחלק מן האנשים ירגישו נוח יותר להתפלל במניין קטן שינהג בדיוק לפי נטיית רוחם, מכל מקום עדיף שכל אחד יוותר מעט כדי לשמור על אחדות הקהילה (מ"א קנד, כג, בשם רא"ם ומשפטי שמואל). כאן המקום לציין, שעיקר שמו של בית הכנסת נקרא על שם האחדות, שהוא מכנס את כולם יחד.

אבל אם המציאות היא, שלא ניתן להתגבר על הבדלי ההשקפות והנטיות, ופעמים רבות בני הקהילה אינם מסוגלים להשאיר את המחלוקות מחוץ לבית הכנסת, והריב מגיע עד לתוך הקודש פנימה, ומפעם לפעם פורצות קטטות אודות כיבודים ועלבונות, במצב כזה עדיף שייפרדו ויקימו בית כנסת נוסף (מ"ב קנ, ב, עפ"י רדב"ז ח"ג תע"ב).

עוד חשוב להדגיש, שלפעמים מבחינה עניינית ראוי להקים כמה מניינים באותו בית כנסת. מניין אחד למאריכים ואחד למקצרים, אחד לאלו שרוצים שכל החזנים יהיו זקנים ומנוסים, ואחד לאלו שרוצים לשתף את הנוער בתפילה. במקרים כאלו אין להתנגד להקמת מניינים נוספים, אלא שיש לשקוד על קיום תפילות ואירועים כלליים שבהם כל הציבור יתאחד. וכדי שהדברים יסודרו כהלכה, רצוי מאוד שהרב המקומי יהיה שותף מלא בעיצוב המניינים השונים, תוך הדגשת האחדות היסודית שבין כל חברי הקהילה (עיין פנה"ל תפילה ו, ו).

שני כ״ז בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל ליקוטים א, ו, א

בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה עליהם לייחד לעצמם בית כדי שיתפללו בו את תפילותיהם, ובית זה נקרא בית כנסת (רמב"ם הל' תפילה יא, א). ומצווה גדולה לבנותו, שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ואמנם ברור שעיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, אבל ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת. שכן מטרת שניהם אחת, לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם. וזהו שאמר הנביא יחזקאל (יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). במלים אחרות, הקדושה ששורה בבית הכנסת היא מעין הקדושה ששורה בבית המקדש.

במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו, וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהיראות לפני ה' אלקינו – בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקומות שבהם אנו יכולים לשמר את הזיכרון של אותה התגלות השכינה שהיתה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש.

וכיוון שהשכינה שורה בבית הכנסת, גם אדם שאיחר לתפילה במניין, מצווה שיבוא לבית הכנסת להתפלל שם ביחידות (ברכות ו, א; שו"ע או"ח צ, ט).

נמצא אם כן שהקמת בית הכנסת נועדה לשתי מטרות: האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות, והשנייה, לשמש כמקדש מעט, שהוא מעין זכר והתפשטות מקדושת בית המקדש.

וכיוון שמעלת בית הכנסת חשובה כל כך, ניתן לכפות את הקהל לבנותו. ואם ישנם יהודים שאינם מעונינים להשתתף בתשלומים לבניית בית הכנסת, על פי ההלכה, נציגי הציבור יכולים לכוף אותם להשתתף במימון הבניין (שו"ע קנ, א). באופן כללי חלוקת התשלומים היתה נקבעת על פי העושר, העשירים היו משלמים יותר, והעניים פחות. כיום ישנן קהילות שמממנות את בניית בית הכנסת על ידי מכירת מקומות הישיבה בבית הכנסת, כאשר המקומות הקדמיים עולים יותר ואלו שמאחור פחות, וכל אחד מחליט איזה כסא ברצונו לקנות. וישנן קהילות שקובעות סכום שווה לכולם.

בני קהילה שאין ביכולתם לממן בניית בית כנסת, צריכים לשכור לעצמם מקום לתפילה, וכשיתעשרו יבנו בית כנסת קבוע (מ"ב קנ, ב)

ראשון כ״ו בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילת נשים כ, ב

אשה אינה צריכה להתפלל במניין ובבית הכנסת, מפני שכל עניין התפילות בבית הכנסת תלוי בזמן, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואף שלמדנו שישנה מעלה גדולה לתפילה בציבור, מכל מקום לנשים יש תפקידים אחרים, לא פחות חשובים, ולכן אינן צריכות להתפלל בבית הכנסת ובמניין.

אמנם ברור שאשה שתתפלל במניין ובבית הכנסת יש לה בזה זכות, שתתפלל במקום מקודש שהשכינה שורה בו. ואף תזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, ותאמר קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים.

וכן מצינו במדרש (ילקוט שמעוני עקב תתע"א): מעשה באשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: באיזו מצווה את רגילה להקפיד בכל יום? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מניחה אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. למדנו מכאן שהשקידה לבוא לבית כנסת בכל יום גורמת לאריכות ימים, וגם נשים שייכות למעלה זו.

וכן סיפרו חז"ל על אשה אחת שהיה בית כנסת בשכנותה, אך היא היתה הולכת בכל יום לבית הכנסת המרוחק של רבי יוחנן. שאל אותה רבי יוחנן: "בתי, והלא יש בית כנסת בשכנותך, ומדוע את באה עד כאן". אמרה לו: "רבי, והלא שכר פסיעות יש לי" (סוטה כב, א). ומכאן למדנו הלכה, שכאשר ישנה מעלה בבית הכנסת המרוחק, ההולך אליו יש לו שכר פסיעות (מ"א צ, כב; פנה"ל תפילה ג, 3).

ואע"פ כן, ברור שהמצווה לאשה להתפלל במניין שנייה במעלתה לטיפול במשפחה, וכל אימת שיש התנגשות בין התפילה בבית הכנסת לטיפול בילדים ובמשפחה, המשפחה קודמת. אבל נערות ורווקות, וכן נשים שילדיהן גדלו ואין להן נכדים בביתן, טוב שישתדלו לבוא לבית הכנסת בשבתות וימים טובים. לפיכך ראוי שנלמד מעט כללים והלכות על התפילה במניין.

שבת כ״ה בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל שבת ד, ג

בפרק השני שבמסכת שבת ישנו דיון רחב בשאלה: "במה מדליקין ובמה אין מדליקין". הכלל הוא, שהפתילה צריכה להיות רכה וסופגת כדי שתמשוך יפה את השמן, והשמן צריך להיות מהסוג שנמשך יפה אחר הפתילה. שאם לא כן, השלהבת תקפוץ סביב לפתילה ואורה יחלש, ויש חשש שהרואה יבוא להיטיב את הנר ויעבור על איסור מבעיר.

אמרו חכמים, שמכל השמנים הכשרים, מצווה מן המובחר להדליק בשמן זית, שהוא נמשך בקלות אחר הפתילה, ואורו צלול וזך (שו"ע רסד, ו). כיום רוב הנשים נוהגות להדליק נרות פרפין (המכונה שעווה) שאורם חזק ויציב יותר.

אפשר ללמוד מהדיון הרחב בשאלה זו, רמז לדרך שעל ידה ניתן לקיים את שלום הבית. כמו שהפתילה צריכה להיות רכה וסופגת, והשמן קל ונוח להימשך, כך צריכים בני הזוג להתאחד מתוך ענווה. וכשם שעל ידי הדלקת האש בראש הפתילה יוצא אורם המשותף, כך גם בני הזוג, על ידי אש האמונה ואור התורה יוכלו להתאחד, להתפתח ולהאיר. בלא יעוד רוחני – האהבה נובלת, כשם שכל דבר גופני הולך ומתכלה. אך כאשר ישנה מטרה רוחנית משותפת שמדליקה אור בחייהם, האהבה הולכת וגוברת.

מצד הדין מספיק להדליק נר אחד, שעל ידו יהיה אור בבית. ונהגו להדליק שני נרות, אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'. ויש נוהגות להדליק נר נוסף לכל אחד מבני הבית, ויש שנהגו להדליק שבעה נרות כנגד שבעת ימי השבוע, ויש שנהגו להדליק עשרה כנגד עשרת הדברות. ואת כל המנהגים הללו נוהגים בעת שהאשה שובתת בביתה, אך אם היא מתארחת בבית אחרים, המנהג שתדליק שני נרות בלבד (שש"כ מג, ג).

בעבר, כשהיו מאירים את הבית בנרות, היה בתוספת הנרות הידור, שעל ידם התרבה האור בבית, אבל כיום שמשתמשים באור חשמל, אין כל כך הידור בהוספת נרות, ודי בהדלקת שני נרות כנגד 'זכור' ו'שמור'.

נהגו שאשה ששכחה להדליק שבת אחת, תקנוס את עצמה ותדליק מכאן ואילך בכל השבתות נר אחד נוסף (רמ"א רסג, א). וכל זה בתנאי שלא היה שם אור כלל, אבל אם היה דולק שם אור חשמל, למרות שלא הדליקו אותו לכבוד שבת, כיוון שבפועל לא נתבטל אצלם עונג השבת, אינה חייבת להוסיף נר אחד כל ימיה (עיין ד"מ שם, באו"ה 'ששכחה'; ילקו"י רסג, הערה מב).

שישי כ״ד בחשון ה׳תשע״ו הרב שלמה גורן זצ"ל
פנה"ל שבת ד, ב

מצווה שיהיה אור בכל החדרים שצריך להשתמש בהם בליל שבת, כדי שבני הבית לא ייכשלו בדרכם. אולם עיקר המצווה להדליק נרות במקום הסעודה, מפני שעל ידי קיום הסעודה לאורם, מכבדים ומענגים את השבת, ולכן על נרות אלו מברכים (רמ"א רסג, י; מ"ב ב). ואם בפועל מתפשט אור לשאר החדרים מנורות חשמליות שבבית או מפנסי הרחוב, אין צורך להדליק בהם נרות.

הנרות צריכים להאיר עד סיום הסעודה, ולכתחילה יש לדאוג שיישאר אור עד שהולכים לישון (שש"כ מג, יז). כיום שיש אפשרות להדליק נורה חשמלית, לכתחילה יש לדאוג שיישאר בבית אור כל הלילה, כדי שהקם בלילה לא יתקל בדרכו.

מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, גברים ונשים, נשואים ורווקים, שהכל חייבים לכבד ולענג את השבת. אלא שבין בני המשפחה, האשה קודמת במצווה זו, מפני שהיא בעלת הבית והיא האחראית על ניהולו, לפיכך לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה ל'שלום בית', ובהדלקתה יוצאים כל בני ביתה. אך אם האשה מתעכבת, וזמן השקיעה מתקרב, מוטב שבעלה או אחד מילדיה ידליק נרות ולא יכנסו לספק חילול שבת בהדלקת הנרות (שו"ע רסג, ב; מ"ב רסב, יא).

מזה שהאשה קודמת לאיש במצוות הדלקת נרות, אפשר ללמוד כי עיקר השלום שבבית תלוי באשה. ואף אור התורה והאמונה שורה בבית בזכות האשה, שעל ידי הכרתה הפנימית המיוחדת היא יודעת להאיר לבעלה וילדיה את דרך האמונה, ומכוונות אותם ללמוד תורה בשקידה. וכפי שאמרו חכמים: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים", שהן שולחות את ילדיהן ללמוד תורה בבית הכנסת, ומעודדות את בעליהן להאריך בלימוד בבית המדרש וממתינות להם עד שיחזרו (ברכות יז, א). אמנם כאשר האשה אינה יכולה להדליק את הנרות, ידליק האיש את הנרות, שכן בדיעבד, אף הוא יכול לעשות שלום בבית, ולהשכין בבית אווירה של אמונה ותורה.

מי שאשתו נעדרת מן הבית, כגון שהיא בבית חולים או שנסעה לצורך אחר, והוא נשאר בבית, חובה עליו להדליק נרות בברכה. ואפילו אם יש לו בת גדולה, עליו המצווה להדליק את הנרות, מפני שהוא בעל הבית. ואם ירצה, יוכל לבקש מבתו שתדליק את הנרות עבורו ועבור שאר בני הבית (שש"כ מג, הערה מו).

יש נוהגים, שבנוסף לנרות שהאם מדליקה, כל בנותיה שהגיעו לחינוך מדליקות אף הן נרות בברכה. וכן מנהג חסידי חב"ד. אולם דעת רוב הפוסקים, שרק אם-המשפחה מדליקה נרות וכך נוהגים בכל שאר קהילות ישראל. וראוי לכל אשה להמשיך במנהג משפחתה.

חמישי כ״ג בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה י, ז

היה ער כל הלילה, כגון בליל חג השבועות, לדעת הרא"ש ורוב הראשונים, לא יברך את ברכות התורה לפני תפילת שחרית, מפני שכל זמן שלא הפסיק בשינה, עדיין ברכת התורה של היום הקודם מועילה לו. וכן פסקו רבים מגדולי האחרונים (פר"ח, גר"א וח"א). ולדעת רבנו תם, יברך את ברכות התורה לפני תפילת שחרית, מפני שברכות התורה מכוונות ליממה אחת, ולכן, גם אם לא ישן במשך כל היממה, משיגיע זמן תפילת שחרית של היום הבא, עליו לשוב ולברך את ברכות התורה. וכן נמסר בשם האר"י ז"ל (ברכי יוסף מו, יב; בא"ח ברכה ג; כה"ח מז, כו).

ואם זה שהיה ער כל הלילה ישן ביום שלפני כן שינת קבע (חצי שעה), מוסכם להלכה שיברך בבוקר את ברכות התורה (רע"א, מ"ב מז, כח). ואם לא ישן במשך כל היום שלפני כן שינת קבע, כדי לצאת מהספק, עדיף שישמע מחבירו את ברכות התורה.

ואם אין שם מי שעומד לברך ברכות התורה, יברך בעצמו את ברכות התורה. וכך נוהגים כל הספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש מהאשכנזים שנוהגים, לכוון לצאת ידי חובת ברכות התורה בברכת 'אהבה רבה' שלפני שמע (מ"ב מז, כח). (ועיין פנה"ל תפילה ט, ו, סיכום דיני מי שהיה ער כל הלילה).

רביעי כ״ב בחשון ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה י, ו

נחלקו הפוסקים, האם שינה נחשבת הפסקה שאחריה צריכים לחזור לברך את ברכות התורה.

לדעת רוב הראשונים, וביניהם הרא"ש, שינת קבע של האדם על מטתו נחשבת הפסק לגבי ברכת התורה. שכל זמן שהאדם ער, עדיין התורה מלווה ומדריכה אותו, אבל בעת השינה, תודעתו מסתלקת והוא מפסיק לחשוב, ולכן השינה נחשבת הפסק במצוות תלמוד תורה. ומעיקר הדין צריך לפי זה לברך את ברכות התורה גם אחר שינה ביום, אולם נהגו להחשיב את שינת היום, גם אם נמשכה זמן רב, כשינת ארעי שאינה יוצרת הפסק, וברכת התורה שמברכים בבוקר חלה גם על הזמן שלאחריה. אולם שינת קבע בלילה נחשבת הפסק וצריך לברך אחריה את ברכות התורה.

לפיכך, אדם שצריך לקום באמצע הלילה לשמירה, ואח"כ מתכוון לחזור לישון, יברך פעמיים את ברכות התורה, פעם אחת כשיקום לשמירה, ופעם שנייה כשיקום בבוקר, וכך נכון לנהוג על פי רוב הפוסקים (שו"ע או"ח מז, יא; מ"ב כט).

ויש אומרים, ששינה אינה נחשבת הפסק לברכות התורה, אלא דין ברכות התורה דומה לדין ברכות השחר, שמברכים אותן פעם אחת ביממה (ר"ת). ולכן הקם באמצע הלילה לשמירה, יברך את ברכות התורה, יחד עם ברכות השחר, אחר הקימה העיקרית שלו. והנוהגים כך יש להם על מה לסמוך (כמבואר פנה"ל תפילה ט, ה, 5).